ספר עובדיה

1° ה איש הנביא שמה כמעט ולא ידוע לנו, עקב מחסור במסמכים היסטוריים. שמה העברי, ‘עובדיה, נגזר משתי מילים (‘עבד יה) שמשמעותן: עבד האל. הצורה הלטינית הנפוצה ביותר היא זו שאנו קוראים בוולגטה; אך אנו מוצאים גם, בכתבים עתיקים, את הצורות "אובדיה, עובדיה, אובדיאס, אובדיה". באופן דומה, בכתבי יד תרגום השבעים, אנו קוראים לפעמים ’Οβδίας, לפעמים 'עבדיאס. שם זה היה נפוץ יחסית בקרב יהודים, כנראה בגלל משמעותו היפה (מסיבה דומה, מוסלמים רבים מקבלים את השם עבדאללה, עבד האלהוא מופיע לפחות אחת עשרה פעמים ברשימות הגנאלוגיות של התנ"ך, בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית (ראה דברי הימים א' ג':21; ז':3; ח':38; ט':16, 44; כ"ז:19; דברי הימים ב' י"ז:7; ל"ד:12; עזרא ח':9; נחמיה י':5 ו-12:25), שלא לדבר על הפקיד הצדיק של אחאב, שהציל את חייהם של מאה נביאים שאותם נסיך רשע זה רצה להמית (מלכים א' י"ח:3-4. ראה גם מלכים ב' א':13-16). ניסיונות שנעשו, הן בימי קדם והן בימינו, לזהות את הנביא הקטן שלנו עם אחד משמו, חסרי בסיס רציני. לכל היותר, נוכל להניח שהוא השתייך לממלכת יהודה, משום שהוא עוסק בעיקר בירושלים.

2° העידן התקופה בה חי עוררה דיונים אינסופיים. "קשה מאוד לקבוע זאת. יש הרואים בעובדיה את המוקדם מבין הנביאים הקטנים, אחרים מייחסים את חייו לתקופת הגלות. קיצור נבואתו, אשר לא רק חסרה כותרת (מלבד שתי המילים 'חזון עובדיה') אלא גם אינה מכילה רמיזות מדויקות מספיק, מסביר את הפערים הניכרים הללו. עם זאת, ניתן, מבלי לקבוע את העובדה כוודאית, לראות בנביא עובדיה את המוקדם מבין כל אלה שכתביהם נשמרו עבורנו. - 1. יש דמיון גדול מאוד בין נבואתו לנבואת ירמיהו נגד אדום (ראה ירמיהו מט:7-22); זה כל כך בולט עד שאדם נאלץ להודות שאחד מהשניים עשה את עבודתו של השני לפניו, והכל מוביל את האדם להאמין שירמיהו הוא שחיקה את עובדיה. ראה ויגורו, מדריך התנ"ך, (פרק 2, הערה 1085, הערה 2). הנביא הקטן ניבא אפוא לפני הנביא הגדול. אבל כמה זמן קודם לכן? אי אפשר לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו. עובדיה נוזף באדומים על שהריעו לאסונותיה של יהודה במהלך כיבוש ירושלים על ידי זרים (עובדיה פרק יא-פרק י"א); עם זאת, הוא אינו מספר לנו מי היו הזרים הללו. מכאן הקושי. ירושלים, לפני שנהרסה על ידי נבוכדנצר, נכבשה ונבזזה חמש פעמים מאז שהפכה לבירה: 1) על ידי מלך מצרים, ששק, תחת רחבעם (ראה מלכים א' י"ד:כה); 2) על ידי הפלשתים והערבים, תחת יורם (דברי הימים ב' כא:ט"ז); 3) על ידי יואש מלך ישראל, תחת אמציהו (מלכים ב' י"ד:יג); רביעית על ידי הכשדים, תחת יהויקים (מלכים ב' כ"ד:א); והחמישי תחת יכניה (מלכים ב' כ"ד, י'). עובדיה אינו יכול לדבר על הכיבוש הראשון של ירושלים, על ידי ששק, משום שהאדומים היו אז כפופים לממלכת יהודה. הוא גם אינו יכול לרמוז על הכיבוש הרביעי והחמישי, שהן בני זמנו של ירמיהו; וגם לא על השלישי, שכן הוא מציין במפורש שבירת יהודה נהרסה אז על ידי זרים, דבר שאינו יכול לחול על בני ישראל הצפוניים, אך מתאים בצורה מושלמת לערבים, ובמיוחד לפלשתים, ששמם בתרגום השבעים מתורגם בדרך כלל כ-ἀλλοφύλοι, זרים (השווה עובדיה י"א ו-י"ט, בגרסה זו). לכן, בתקופת שלטונו של יורם (בין השנים 889 ו-885 לפנה"ס) חי וניבא עובדיה, בתקופה בה השליכו האדומים את עול מלך יהודה (ראה מלכים ב' ח':20-22; דברי הימים ב' כא':8-10), וכאשר הם הריעו לחורבנות הפלשתים וערביי פטראאה (ראה דברי הימים ב' כא':17). — 2. אנו מגיעים לאותה מסקנה על ידי השוואת נבואתו של עובדיה לזו של יואל. הקשר בין שני סופרים קדושים אלה מקובל בדרך כלל. יואל, למרות מקוריותו הבלתי ניתנת להכחשה, חיקה את עובדיה (ראה יואל ב':32 ועובדיה י"ז. השווה גם יואל ג':3 ועובדיה י"א; יואל ג':4-7 ועובדיה טו; יואל ג':14 ועובדיה טו; יואל ג':17 ועובדיה י"ז; יואל ג':10 ועובדיה י'), בדיוק כפי שעובדיה חיקה את נבואות בלעם בכמה היבטים (ראה במדבר כ"ד:18, 21 ועובדיה ד':18 ואילך). לכן, עובדיה חייב להיות מתוארך לסוף שלטונו של יורם (איש. תנ"ך., סעיף 2, הערה 1085).

3° ה סִגְנוֹן גם כתביו של עובדיה נושאים דמיון בולט לעת עתיקה. הם נמרצים, תמציתיים, כמעט קשים; אף מילה לא מרמזת על תקופה קרובה. שפתו של הנביא מהדהדת כאילו היא צומחת מסדקים בסלע; דבריו מלאים קשים; איננו מוצאים בו פרח של הבעה, שום קישוט של פרשנות. זה כאילו גילף את נבואותיו מאבני סלע (בירת אדומיאה, פטרה בירדן של ימינו). אף על פי כן, הם פואטיים מאוד, חיים מאוד. 

4° נושא הספר וחלוקתו. — ספר זה, הקצר ביותר מבין כל ספרי התנ"ך, עוסק באופן ישיר ומיידי ביחסים בין אדומיא לעם האלוהים. הוא מתחיל בהכרזה על חורבנם הקרב של האדומים, אשר אלוהים בוודאי יביא, למרות עוצמת מצודותיהם הבנויות על הסלעים. לאחר מכן הוא מצביע על הסיבה לגורל קשה זה: התנהגותם המבישה של צאצאי עשו כלפי בני ישראל, אחיהם, בעוד שהאחרונים זועמים על ידי כובשים אכזריים; רחוק מלהגיע לעזרת העברים, האדומים חברו בפחדנות לאויביהם כדי לבזוז את ירושלים. אך, ממשיך עובדיה, יום ה' קרוב; אלוהים ינקום בעצמו וינקום את ישראל, ויכה את האדומים או את שאר העמים הפגאניים. בני ישראל, לעומת זאת, יתברכו; הם יתפסו את נחלת מדכאיהם, ואז אלוהים ימלוך בתפארת ולנצח בציון.

לפיכך, לכתב זה שלושה חלקים: 1° גזירתו הנוראה והבלתי ניתנת לשינוי של אלוהים על אדום, פסוקים 1-9; 2° הסיבה לגזירה זו, פסוקים 10-16; 3° גאולתה הנפלאה של ציון, פסוקים 17-21.

בעוד שאדום היא, כפי שאמרנו, המושא הישיר של נבואתו של עובדיה, היא אינה המוקד היחיד שלה, וממצה את מחשבתו כשלעצמה. לאחר שקיבל אותה כנקודת מוצא, עובדיה ממריא על כנפי ההשראה ועולה לפסגות עידן המשיח, המתואר בפסוקים האחרונים. עבורו, חורבן אדום אינו רק אירוע מיוחד ומבודד; משפט זה של אלוהים נגד אומה אשמה הוא, בעיניו, כמו מעשה מקדים למשפט הכללי של כל העמים (ראה פסוקים 15-16). חורבן האדומים מייצג עבורו אפוא את חורבנם של כל אויבי הדת האמיתית, כשם ששיבת בני ישראל לארץ ישראל, לאחר תבוסתם, היא סמל להקמתה הסופית של מלכות אלוהים ברחבי הארץ.

הפרשנויות הקתוליות הטובות ביותר הן: בעת העתיקה, תאודורטוס מקירו, קריינות ב-duodecim Prophetas וסנט ג'רום, פרשנות ב-Prophetas minores. בעידן המודרני: פ. ריברה, ב-librum duodecim Prophetarum commentarii, אנטוורפן, 1571; סאנצ'ז, אֵיך. בנביאים מינור וברוך, ליון, 1621.

אבדיאס

¹ חזון עובדיהו. כה אמר יהוה יהוה לאדום: קיבלנו דבר מאת יהוה, ושליח מבשר בגויים: קומו, נקום עליו להילחם.« ² הנה, קטן עשיתי אותך בגויים, ואתה לבוז רב. ³ גאוות לבך הולכתך תעה, יושב סלעים, הרים ביתו, אומר בלבו: מי יורידי ארצה?« ⁴ אִם־תַּעֲלֹה כְּנֶשֶׁר, וּבְכֹכָבִים קִינְךָ, אֲנִי אֶרְדִּיךָ. זֶה נְדַבֵּר יְהוָה. ⁵ אילו גנבים היו פורצים לביתך, אילו שודדי לילה היו נכנסים, האם לא היו לוקחים רק את מה שהם צריכים, עכשיו כשאתה הרוס? אילו בוצרים היו נכנסים לביתך, האם לא היו משאירים דבר ללקט? ⁶ כשם שחיפש את עשו, כך גם חיפשו את אוצרותיו הטמונים. ⁷ רדפו אותך עד הגבול, כל בריתך, רימו אותך, גברו עליך, נהנים מחברתך; אכלי לחמך טמנו פח לרגליך. אין בו תבונה. ⁸ הלוא ביום ההוא נאם יהוה אקח את החכמים מאדום ואת התבונה מהר עשו ⁹ גְּבֹרֶיךָ תֵּמָן יִבְחַד כָּל־אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו. ¹⁰ בְּגִין אֶת-יַעֲקֹב אָחִיךָ תִּכָּסֶךָ בְּלוּמָה וְתַכָּרֵת לָעוֹלָם. ¹¹ בְּיוֹם עָמְדְתָּ לְפָנָיו, בְּיוֹם נִטְלַח צִיָּהו עַל־אֲוִיבִים, וְנָכָרִים בָּאוּ בַּשַּׁעָרָיו וַיַּטְלוּ גּוֹרוֹלָם, גַּם־אַתָּה הֲיֶית כְּאֶחָד מֵהֶם. ¹² אַל תִּרְאֶה בְּשִׂמְחָה בְּיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם אֲשֶׁרוֹ, אַל תִּשְׂמֵחַ עַל בְּנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אֲבֹדָם, וְאַל תְדַבֵּר דִּבְרֵי גּוֹז בְּיוֹם צָרָה. ¹³ אַל תבוא שער עמי ביום אסון, אַל תשמח לראות את רעתם ביום אסון, ועל עושרם אַל תשלח ידך ביום אסון. ¹⁴ אַל תִּתְעֲמֹד בְּפָתִים לִטְחֹק אֶת יוֹשְׁבֶיהָ הַנּוֹלֵחִים; אַל תְמַסְרוּ אֶת נִשְׁרֵיהָ בְּיוֹם צָרָה. ¹⁵ כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה לְכָל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ כֵּן יְעֲשֶׂה לְךָ וּשְׁבוּ מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹאשֶׁךָ׃. ¹⁶ כִּי כְּאֶת־כְּשֶׁהַשְׁתִּים בְּהַר קְדְשִׁי כֵּן יְשְׁתוּ כָּל־הַגּוֹיִם תָּמִיד שְׁתוּ וְיִבְעוּ וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא־הָיוּ. ¹⁷ וְעַל־הַר־צִיּוֹן יִהְיֶה נִשְׁאָרִים. קֹדֶשׁ יִהְיֶה, וּבֵית־יַעֲקֹב יִשְׁבוּ לַנַּחֲזָלָם. ¹⁸ וַיְהִי בֵּית יַעֲקֹב לְאֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לְהַבָּהָּבָה, וּבֵית עֵשָׂו יִפֶּד לַקֶּשׁ. יִתְעֲלוּהוּ וַיֹּאכְלוּהוּ, וְלֹא יִהְיֶה שָׁרִיד מֵבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֶר׃. ¹⁹ אנשי הנגב יירשו את הר עשו, אנשי השפלה, ארץ הפלשתים, יירשו את נחלת אפרים ואת נחלת שומרון, ואנשי בנימין יירשו את גלעד. ²⁰ שבויי הצבא הזה של בני ישראל יירשו את ארץ הכנענים עד צרפת, ושבויי ירושלים אשר בספרד יירשו את ערי הנגב. ²¹ וְעָלוּ מוֹשְׁעִים הַר צִיּוֹן לְשׁוּפּוֹן אֶת-הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה הַמְּמָלָכָה לַיהוָה.

הערות על ספר עובדיה

1.1 סעיד. ג'רמי 49, 14. ― לאדום אוֹ נוגעים באדום ; כלומר, אדומא. אָנוּ, נביאים. מלבד עובדיה, ישעיהו (ראה ישעיהו, (פרק 34), ירמיהו, (ראה ג'רמי, 49, 7-22), יחזקאל (ראה יחזקאל, 25, 12-14), ומחבר ה- מִזמוֹר, 136, 7, ניבא על אדום.

1.3 תושבי פטרה, בירת אדומיאה, חצבו בתי מגורים בסלע.

1.6 עֵשָׂו, אשר נקרא גם אדום (ראה רֵאשִׁית, (25, פסוקים 25, 30), ממוקם כאן עבור צאצאיו, האדומים. בפסוק זה ובפסוקים הבאים, הפעלים נמצאים בזמן עבר, למרות שהם מבטאים אירועים עתידיים. שילוב זה של הפעלים נפוץ מאוד בסגנון הנביאים.

1.8 ראה ישעיהו כ"ט:14; קורינתים א' א':19.

1.10 ראה בראשית כ"ז:41.

1.16 כל העמים, וכו'. ראה. ג'רמי, 25, פסוק 15 ואילך; 49, 12.

1.17 מקום קדוש ; על ידי בית המקדש אשר ייבנה שם. 

1.18 ביתו של יעקבוכו'. לאחר שובם מבבל, היהודים היו כמו אש לבית עשו, או לאדומים, אליהם הם עשו לעתים קרובות המלחמהייתכן שזה קשור למשלחות המכבים נגד האדומים (מקבים א' 5, 3), אך רק זמן רב לאחר מכן בית עשו כבה לחלוטין.

1.19 גלעד ; כלומר, הארץ שמעבר לירדן. במישורים של הספלה. ראה שופטים 15, 5.

1.20 ילדי ישראל ; בני ישראל מעשרת השבטים. הכנענים ממוקמים כאן עבור ה- פיניקים, כי היו כנענים במוצאם. סרפטה ; עיר בשטח צידון. 

1.21 משחררים, כלומר, המכבים ונסיכי החשמונאים, אך במובן גבוה יותר, נבואה זו נוגעת לישוע המשיח. הממלכה שייכת לה', הבטחה שתתממש במלואה רק ביום האחרון, כאשר כל הכוח יושמד, אלוהים לבדו ימלוך על קדושיו ועם קדושיו לנצח נצחים (קור"י א'. 15, 24; אפוק. 11, 15).