ספר תהילים עם פירושים פסוק אחר פסוק

תהילים מס' 101

(תהילים מס' 100 בוולגטה)

מזמור לדוד א'. אני רוצה לשיר. חֶסֶד וצדק. אותך, ה', אני רוצה לשבח. טובך וצדקך, אשר אני חפץ ליישם. 2 אשמור ללכת בדרך תמימות מתי תבוא אליי בתמימות לבי אלכה בתוך ביתי.אשמור על עצמי מחטא, כשתבקר אותי, שלא תחווה אותו. 3 לא אשים כל מעשה רע לנגד עיני. שנאתי מעשה מעוות; הוא לא ידבק בי. 4 לב רמאי לעולם לא יהיה לי; לא ארצה לדעת רע. 5 את המלעיז הקורע בסתר את רעהו, אשמידו. את האיש בעל מבט יהיר ולבו נפוח מגאווה, לא אסבול אותו. לא יהיו לי בפמליה שלי גברים שחמדנים לכבוד ולרכוש. ו עיני יהיו על אנשי אמונים בארץ וישבו עמי. הולך בדרך תמימה יהיה לי לעבדי. אבחר כיועצי רק את אלה הנאמנים לאלוהים ולנסיכם. נֶאֱמָנוּת כלפי אלוהים מלווה תמיד ב נֶאֱמָנוּת כלפי הנסיך; להיפך, שופטים שאינם יראי אלוהים, ואינם מקפידים על קיום נאמנה של הברית שכרתו עם אלוהים, כלומר את דתם, לעולם אינם משרתים כנים של נסיכים. 7 לא יהיה מקום בביתי למרמה, לא יעמוד דובר שקר לעיני. 8 בכל בוקר אכרת את כל הרשעים מן הארץ, להסיר מעיר ה' את כל עושי עוולה. הבוקר היה הזמן בו נעשה צדק.

תהילים מס' 102

(תהילים מס' 101 בוולגטה)

1 תפילת ענוי, כאשר הוא נגעל ושפך ריבתו לפני ה'. ישראלי, בצערו העמוק, מתלונן בפני אלוהים על עודף סבלו (2-12); הוא מקווה לראות את השבת ציון, אשר תהפוך לחורבות (19-24), ובתקווה זו הוא מבקש מה' לעצמו את הארכת חייו, ולכל גזע ישראל קיום נצחי (25-29). הנוצרי יכול להשתמש במזמור זה כתפילה בתקופות של ירידה בדת ובמוסר, או בכל צרה אחרת; הוא יכול גם להשתמש בו כמזמור חרטה, ובמקרה זה, להתאבל לפני אלוהים בפסוקים 2-12 על ירידה רוחנית שלו, ובפסוקים 13-24 לקוות לתחייתו ולתחיית האנושות כולה, ובתקווה זו, לבקש ממנו את הארכת חייו, כמו גם את קיום הנצח של הגאולים בכלל (פסוקים 26-29). 2 יהוה, שמע תפילתי, ותבוא צעקתי אליך. 3 אל תסתר פניך ממני ביום צרתי; הטה אזנך אלי בצעקה; מהרה ענני. 4 כי כעשן ימי ימותו, וכמאש עצמותי בוערות.הזמר הקדוש, בתמונות הבאות (4-12), מצייר תמונה של מצבו של עם ישראל בשבי הבבלי, שבמהלכו, קרוב להכחדתו המוחלטת (4), בבדידות שבה נשמעו רק תלונותיו (7-8), נתון לרדיפות אויביו (9), הוא נמק בצער (10-12).  5 כַּעֲשֶׁב מוכה, לבי יבול, אפילו אשכח לאכול לחמי. פגוע באסון, הייתי כעשב נתון לחום השמש או לתולעת. 6 מצעקות וגניחות, עצמותיי נאחזות בבשרי. הבכי והתלונות החדות שאני משמיע הפחיתו אותי לרזון כה רב, עד שעצמותי דבוקות לעורי (ראה תהילים עברים כ"ב, יח; איוב י"ט, כ'). 7 דמה אני לשקנאי המדבר, נהייתי כינשוף חורבות. השקנאי חי בבדידות הביצתית. ישעיהו לד, 11. 8 אני מבלה את הלילות ללא שינה, כמו ציפור בודדה על הגג. גם נטוש. 9 כל היום חרפו אותי אויבי זעמי נשבעו על אבדתי. אלו שבעבר, לפני הגלות, דיברו עליי (עלינו) במונחים מכובדים, עכשיו מעליבים אותי באלוהיהם; או שהם מקללים את עצמם בשמי, באומרם: אם אעשה כך או כך, יקרה לי כפי שקרה ליהודים. 10 אפר אוכל כלחם ודמעותי ערבב במשקה, האפר מונח כאן לאבל, כי באבל היו יושבים בתוך האפר. 11 מפני אפסך וחמתך, כי הרמנתני והרחקתני. 12 ימי כצל מתארך, וכעשב איבש. 13 ואתה ה' יושב על כסא עולם, ושמותיך מדור לדור. 14 תקום ורחם על ציון כי הגיע עת רחמיה, הגיע מועד. מספר פרשנים סבורים כי הדבר מרמז לשנות הגלות שנובאו בירמיהו כ"ה:1-2, 11-12. שבעים שנות הגלות החלו בשנת 606 לפנה"ס, לקראת סוף השנה השלישית למלכותו של יהויקים. לפיכך, המזמור חובר לקראת סוף תקופה זו. 15 כי עבדיך אוהבים את אבניה, עפרתה בוזים. אבני ציון, בנייתה, העפר שאליו נטמעה. 16 אז יראו גויים את שם ה', וכל מלכי הארץ את הודך, 17 כי בנה ה' את ציון; הוא נראה בכבודו. 18 הוא פנה לתפילת עניים; הוא לא בז לתחנונים. 19 יכתב זאת לדור הבא, ועם עוד יברא יהל את ה'., עם זה אינו רק היהודים שהיו אמורים לעבוד את אלוהים בירושלים לאחר שיבונה מחדש, אלא הקהלה או הכנסייה שהייתה אמורה להיות מורכבת מכל הגויים (פסוק 23), נוצרים אשר נוצרו מחדש (ראה פטרוס א' א' 23). יעקב 1, 18). 20 כי מרום קדשו השגיח, כי מן השמים השגיח יהוה ארצה, 21 לשמע אנחות אסירים, לשחרר את נידוני מוות, במובן המיידי, בני ישראל שהיו אז בשבי בבבל, ולאחר מכן במובן הרחוק יותר, אנשים באופן כללי, אשר נמקים בעבדות החטא, ואשר, עקב השפעת החטא הקדמון, נידונו למוות (ראה ישעיהו ס"א:1). לוקס א', 74. עברים ב':15). 22 למען יקראו את שם ה' בציון ואת תהילתו בירושלים, 23 כאשר ייאספו כל העמים והממלכות יחד לעבוד את ה'. 24 שבר כוחי בדרך, קיצר ימי. 25 אֹמַר אֱלֹהִים, אַל-תִּקְחֵנִי בְּעֵצֶף יָמִי, שָׁנָתֶיךָ נָצְמוּ מִדָּר וָדָר. לרגל הצצה מנחמת זו אל העתיד שאלוהים מגלה לזמר הקדוש, האחרון, שעדיין בשנותיו הטובות ביותר, פונה לאלוהים ומתחנן בפניו שישמור אותו בחיים כדי שיוכל לראות את ימי האירועים המנחמים הללו, כפי שהוא חפץ: תנו לי חיים, אתם שחיים לנצח. 26 בראשית יסדת ארץ, ומעשה ידיך השמים. 27 הם יאבדו, ואתה תעמוד. כולם יבלו כבגד; כמעיל תחליף אותם, והם יחלפו. 28 ואתה נשאר אותו הדבר, ולשנותיך אין קץ. לא שמים ולא ארץ ייחרבו, אלא רק ישתנו, ישתנו, יחודשו (ראה פטרוס ב' ג': 10-13). רומים ח', 20-21.) 29 בני עבדיך ישבו בארצם וזרעם יקום לפניך.

תהילים מס' 103

(תהילים מס' 102 בוולגטה)

1 לדוד. ברכי את ה' נפשי וכל אשר בקרבי ברכי את שמו קדשו. 2 ברכי את ה' נפשי ואל תשכחי את יתרונותיו הרבים. 3 יסלח לכל עוונותיך וכל מחלתך ירפא. 4 יגאל את חייך מבור, ומעטרך חסד ורחמים. 5 כל תאוותיך ישביע, וכגבורת נשר תחדש נעוריך. במקום "תשוקה", מתרגם הירונימוס הקדוש: "קישוטך", שבו המשורר בדרך כלל מתכוון לנשמה. אשר מעטר את נשמתך בחן. ראוי שמצב הטבע, שבו האדם נשלל מחסד על טבעי, יושווה לזמן נשירת הנשר; באופן דומה, מצבו העל-טבעי של האדם המתחדש מושווה לזמן שבו הנשר משיב לעצמו את נוצותיו. ישעיהו מ, 31 מתבטא באותו אופן: המקוות לאלוהים מחדשות את כוחן, מחדשות את נוצותיהן כנשר. 6 יְהוָה עֹשֶׂה צַדָּק; יִשְׂמֵךְ כָּל עֲנָכִים. 7 הַגִּיד לֹמֹשֶׁה אֶת-דַּרְכָיו, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-גְּדוֹלָתָיו. תורתו היא הוכחה לחסדיו. 8 רחום וחנון ה', ארך אפיים ורב חסד. 9 לא יוכיח לנצח, ולא ישמור אפו לנצח. 10 לא יעשה לנו כראוי לחטאינו, ולא יעניש אותנו כעוונותינו. 11 כי כגובה השמים על הארץ, כך גדולה אהבתו ליראיו. 12 כרחוק מזרח ממערב, כך הרחיק מעלינו פשעינו. 13 כרחם אב על בניו, כן רחם ה' על יראיו. 14 כי ידע ייצרנו, זכר כי עפר אנחנו. 15 האדם, ימיו כעשב, כצבץ השדה יפרח. 16 רוח עוברת עליו, והוא איננו, ומקומו לא יזכור אותו עוד. כִּי הָרוּחַ נֹשֶׁב עָלָיו (על הדשא), וְאֵין עוֹד, וְאֵין יוֹדֵעַ איפה הָיָה. הָרוּחַ, חֵמָה הָרוּחַ. 17 אבל חֶסֶד רצון ה' לעולם יעמוד ליראיו, וצדקתו לבני בנים. 18 לשומרי בריתו וזוכרים מצותיו. 19 ה' כנן כסאו בשמים, ועל כל מלכותו תשרור. 20 ברכו את ה' מלאכיו, גיבוריו עושי דברו, שומעים לדברו. 21 ברכו את ה' כל צבאותיו, עבדיו עושי רצונו. 22 ברכו את ה' כל מעשיו, בכל מקומות מלכותו. נפשי, ברכי את ה'.

תהילים מס' 104

(תהילים מס' 103 בוולגטה)

1 בְּרִיכִי אֶת־ה', נַפְשִׁי. ה' אֱלֹהִי, גָּדוֹל אַתָּה מְאֹד. הַדָּר וְהוֹד לָבֻשׁ. 2 אוֹר כְּבֶגֶד יִתְעַטֵּף, כְּאֹהֶל יְטַע שָׁמַיִם.השליח אומר שאלוהים שוכן באור שאינו ניתן לגישה (טימותיאוס א' ו' 16). 3 במי שמים יבנה משכנו, יעשה מרכבתו עננים, ירכב על כנפי רוח. אלוהים בנה את משכנו במים שמעל לרקיע. העליונה הייתה ממוקמת על גג הבתים (ראה מלכים א' י"ז 19), ולכן היא מושווה לשמים, משכנו של אלוהים, אשר מעל לרקיע. 4 הוא נותן רוחות למלאכיו, להבות אש לעבדיו. לעבדי אלוהים יש את מהירות הרוחות ואת עוצמת האש (ראה עברים א':7). 5 הוא יסד ארץ על יסודותיה, לעולם לא תזדעזע. 6 עטפתה בתהום כבגד; מים כיסו הרים. הזמר הקדוש מתאר את הפרדת הארץ מהמים (בראשית א', 2. 6. 7) 7 נמלטו מפני איוםך, בקול רעמך נסוגו בפחד. 8 הָרִים קָמוּ, עֲמָקִים נִחְצְפוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יְעֲדַתָּ לָהֶם. 9 קבעת גבול אשר לא יעברו עוד מים, לא ישובו לכסות את הארץ. כְּעָבָר. איוב ל"ח, י'. 10 שולח מעיינות בעמקים, בין ההרים ינועו. 11 ישקו לכל חיות השדה, פראים יבואו להרוות את צמאונם. 12 עוף השמים מקננות על גדותיה וזמרות בעלווה. 13 ממרומיו ישקה הרים; הארץ תשבע מפרי מעשיך. מִמִּשְׁתַּחֲדָת הָאֱלֹהִים, דְּהִיא מִתּוֹךְ הַמָּיִם אֲשֶׁר מִמַּעֲלֵי הַרְקִיעַ. יד יצמיח עשב לצאן וצמחים לאדם. מוציא לחם מן הארץ. 15 ויין ישמח לב האדם, שמן ייתן לו להאיר פניו ולחם יחזק לבבו. שמן, כמו כל חומר שומני, נחשב כמעניק לרק ויופי. הנביא חוגג את נדיבות ההשגחה האלוהית, המספקת לבני האדם לא רק את מה שחיוני עבורם, דהיינו לחם וירקות, אלא גם את מה שמשמח אותם ומקשטים אותם, כגון יין ושמן (תאודורט). טז עצי ה' מלאים שרף, וארזים לבנון שהוא שתל. עצי האלוהים: העצים הגדולים ביותר. 17 שם עופות מקננים, וחסידה שוכנת בין עצי הברוש. 18 הרים גבוהים הם ליעלים, הסלעים מחסה לירבואים. 19 ירא את הירח לציין מועדים ואת השמש היודעת שעת שקיעתו. מופעי הירח ושינויי הזמן שלהם מהווים אמצעי נוח מאוד לחלוקת הזמן; מכאן שגם לעמים הקדמונים, כמו גם לעברים, היו שנים ירחיות (ראה קהלת מג, ו). 20 הוא מביא חושך, ולילה, מיד כל חיות היער יתעוררו. 21 אריות צעירים שואגים לטרף ומבקשים את מאכלם מאלוהים. 22 השמש תזרח, ומחנותיהם יתבודדו, ויישכבו. 23 אז יצא האדם לעבודתו ולעבודתו עד הערב. 24 מה רבות מעשיך ה'! בחכמה עשית את כולם; מלאה הארץ ברייתך. 25 הנה ים עצום ורחב, שורץ יצורים רבים, חיות גדולות וקטנות. 26 שם הולכות ספינות, ולוויתן אשר יצרת להשתולל בגלים. הלויתן נתפס בדרך כלל כחיה גדולה, מעין מפלצת (ראה תהילים עברים ע"ד:י"ד). מבנה גופו החזק, הוא משחק עם הים הגועש, מבלי שיהיה לו מה לפחד ממנו. 27 כולם מצפים אליך לתת להם את אכלם בעתו. 28 אתה נתן להם והם אספו. אתה פותח את ידך וישבעו משפעך. 29 תסתיר פניך, הם נבהלו. תקח את נשמתם, ימותו ואל עפרם ישובו. נשמתם היא רוחם המחייה, כי מאלוהים כל חיים (ראה בראשית ג', ז'). קוֹהֶלֶת 42, 7).  30 תשלח נשימתך, נברא, ותחדש פני ארץ. כאשר מחזירים את רוח החיים לדברים שהפכו לאבק, הם מקבלים קיום חדש, האדמה מתחדשת. הכנסייה מיישמת מילים אלה לחידוש ולטרנספורמציה של הרוח. 31 יִהְיֶה כּבוֹד יְהוָה לָעוֹלָם, יְשָׂמֵחַ יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. מאלה שהתחדשו; כי אלה הטובים (ראה בראשית א', 31). 32 הוא מביט בארץ ותרעד. הוא נוגע בהרים ויעשו עשן. 33 אשיר לה' כל חיי, אשיר תהילה לאלוהי כל עת קיומי. 34 יהי שירתי רצונו. אשמח בה'. 35 מאי הדייגים יֵעֲלַדוּ מֵעַרְץ וְיֵלַע רָשָׁעִים עוֹד. בָּרְכִי אֶת-יְהוָה נַפְשִׁי. הַלֵּוִיהָה. הללויה, שפירושה "הלל את אלוהים", נראה כי מצביע על כך שזה היה סוף שירת המקהלה.

תהילים מס' 105

(תהילים מס' 104 בוולגטה)

1 הִלְלוּ יְהוָה, קְרָאוּ שְׁמוֹ, הוּדְעוּ בְּגוֹיִם אֶת־גְּדוֹלָתָיו. חמישה עשר הפסוקים הראשונים לקוחים מדברי הימים א' ט"ז:8 ואילך. השוו גם תהילים ועברים צו:7.  2 שירו לו, הללנו אותו, הודיעו על כל נפלאותיו, 3 התהללו בשם קדשו, שמח לב מבקשי ה'. 4 דרשו את ה' ואת כוחו, אל תחדלו מבקש פניו. בקר את ה', את המקדש אשר עליו הוא שוכב על הארון, כמו על כס מלכותו. 5 זכרו את נפלאותיו אשר עשה, את ניסיו ואת משפטיו, 6 צאצאי אברהם עבדו, בני יעקב בחיריו. 7 הוא ה' אלוהינו, משפטיו מגיעים לכל הארץ. הוא שופט את כל הארץ, ומשפטיו גלויים בכל מקום. 8 זכר לעד את בריתו, את דברו אשר קבע לאלף דורות, 9 את הברית אשר כרת את אברהם ואת השבועה אשר נשבע ליצחק. 10 וַיְקַנָּהּ לַחֲקֹק לַיעקֹב, לְבְּרִית עוֹלָם לַיִשְׂרָאֵל, 11 לֵאמֹר: "אֶתֶן לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן נִחֲלָתְכֶם".« ראה דברים לב:ט. תהילים. עברים י"ב:נד.  12 מאחר שהיו אז מעטים במספר, מעטים במספר וגר בארץ, 13 ונדד מגוי לגוי ומממלכה לעם, 14 לא נתן לאיש לדכא אותם, וגער במלכים עליהם לאמור: 15 "אל תגעו במשיחיי, ובנביאי אל רעעו." 16 הטיל רעב על הארץ ומנע מהם את הלחם המפרנס אותם. ראה בראשית מא:54; מב:1. 17 הוא שלח לפניהם אדם, ויוסף נמכר כעבד. 18 הם אסרו את רגליו באזיקים וכלאו אותו בברזל, 19 עד היום שבו נתגשם נבואתו ודבר אלוהים הצדיק אותו. הנבואה אשר ניבאה לחבריו בשבי, לשמש ולאופה של פרעה (ראה בראשית מ':כב-כג). 20 וישלח המלך להסיר את כבליו, ושר העם שחרר אותו. 21 וימנה אותו אדון על ביתו ומושל על כל מחוזותיו, 22 לאסור את השרים כרצונו וללמד חכמה את זקניו. לאחר פירוש חלומות המלך, יוסף הפך לנביא של כל מצרים (ראה בראשית מא:מ ואילך). 23 וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וַיְגַר יַעֲקֹב בָּאָרֶץ חָם׃. הוא התיישב במצרים. 24 ויגדל אלוהים את עמו מאוד ויחזק אותם מצוריהם. 25 שינה את לבם וישנאו את עמו ובגדו בעבדיו. אלוהים לא שם שנאה ורמאות בלבבות המצרים כלפי העברים; אך כאשר הרבה את עמו והרעיף עליהם ברכות, המצרים ניצלו הזדמנות זו לקנא בבני ישראל ולרדוף אותם. זה לא היה אלוהים, הוא אמר. סנט אוגוסטין, אשר נפח שנאה בלבבותיהם, אך הוא צפה את השנאה הזו, והתיר אותה להגשמת תכניותיו ושיפוטיו. 26 שלח את משה עבדו ואת אהרון אשר בחר. 27 עשו נפלאותיו בתוכם, ניסים בארץ חם. הם ביצעו את הנסים שאלוהים ציווה עליהם לעשות. 28 שלח חושך ועשה לילה, ולא מרדו בדברו. משה ואהרון לא פקפקו בדבריו. השווה במדבר כ"ז, 14. 29 הוא הפך את מימיהם לדם והרג את דגיהם. 30 ארצתם שרצה צפרדעים, גם בחדרי מלכיהם. 31 הוא דיבר, ויבוא נחיל חרקים, יתושים בכל רחבי גבולם. 32 הוא נתן להם ברד תחת גשם, להבות אש בארצם. 33 הוא הכה את גפניהם ואת תאנתם ואת עצי ארצם נפץ. 34 הוא דיבר, ויבוא ארבה, ארבה אין מספר. 35 הם טרפו את כל צמחי ארצם, את יבול שדותיהם טרפו. 36 הכה כל בכור ארצותיהם, בכורי כל כוחם. כל הבכורים, גם בעלי חיים וגם בני אדם. 37 הוציא את עמו בכסף ובזהב, ולא נרתע שבט אחד. 38 שמחו מצרים בצאתם, כי פחד ישראל נפל עליהם. 39 פרש עליהם ענן ואש להאיר להם בלילה. 40 לבקשתם הביא שליו וישבע אותם לחם מן השמים. 41 פתח צוק ומים זרמו כנהר במדבר. 42 כי זכר את דבריו הקדושים לאברהם עבדו. 43 הוציא את עמו בשמחה, בחיריו בתרועה. 44 נתן להם ארצות גויים, ופרי עמל עמים ירשו, 45 בתנאי שישמרו מצותיו וישמרו חוקיו. הללויה.