וַיֵּשֶׁר נִגְלַה עַם יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁמֹשֶׁב יְרַמְיָהוּ הַנָּבִיא בֹּכָה וַיְקַנֵּה עַל יְרוּשָׁלָיִם וַיֵּאֲנַח בְּמַר לִבָּו וַיֵּצֵא וַיֹּאמֶר
פרק 1
אָלֶף.
1. מה שלומה? מוֹשָׁב בַּדָּה עִיר רַבָּה! גְּדוּלָה בַּגּוֹיִם הִתְהִי כְּאֶלְמָנָה; מַלְכָּה בַּמִּדְבָּנוֹת הֲטִיפָה מַס.
בֵּית.
2 בוכה מרה בלילה, ודמעות מכסות את לחייה; איש מאוהביה לא מנחם אותה; כל רעיה בגדו בה, הפכו לאויביה.
גימל.
3 יהודה גלה, אומלל ונידון לעבודת פרך; הוא שוכן בין הגויים ולא מוצא מנוחה; רודפיו השיגו אותו במעברים צרים.
דאלת'.
4 דרכי ציון אבלות, כי אין עוד איש בא לחגיה; כל שעריה חרבו, כהניה נאנקים, בתולותיה מתאבלות, והיא עצמה מרה.
היי.
5 יד עושקיה על העליונה, אויביה משגשגים; כי יהוה ענה אותה מפני רב חטאייה; ילדיה הלכו שבי לפני עושק.
ו.
6 ובת ציון אבדה כל תפארתה; שריה כצבי אשר לא מוצאים מרעה, והולכים בלי כוח מפני רודפם.
זאין.
ז ירושלים זכרה בימי צרה ונדודה את כל רכושה היקר אשר היה לה מימי קדם ועתה נפל עמה ביד עושק ואין לעזרתה אויביה ראו אותה וילעגו על מחדלה.
הית'.
8 ירושָׁלַיִם הִרְבָה חַטָּאָָה וְהִתְטְמָא כָּל־כָּבֹדֶיהָ בֹזִים אֹתָהּ כִּי־רָאוּ עַרְוַתָּהָ הִיא גַּנְחָה וְסִפָּה אֶת־פָּנָיהָ.
ט.
9 טמאתה גלויה מתחת לקפלי גלימתה; לא ראתה את אחרית; ותפל בדרך נִזְרָה, ואין מנחם אותה. "ראה יהוה, צָעִי, כי ניצח אויב!"»
ג'וד.
10 שלח עושק ידו על כל אוצרותיה כי ראתה גויים נכנסים למקדשה, אומות אשר עליה צוית לאמור: "לא יבואו לקהלתך".»
פרק.
יא כל עמו נאנח, מחפש לחם, תכשיטים נותנים באוכל, מחיה. "ראו את ה' וראו את הצרה אשר נפלתי בה".»
ל.
12 "כָּל-עֲבָרֵי הַדֶּרֶךְ, הִבִּיטוּ וְרָאוּ הַיְהִי צָעוּר כְּצָעוּר אֲשֶׁר עָלַי, אֲשֶׁר הִגִּהְיֶה יְהוָה בְּיוֹם חַרוֹן אֶפְנוֹ".
מ.
13 "ממרומים שלח אש בעצמותי ותאכל אותן; פרש רשת לפני רגלי, הוציאני; השליךני לשממה, אני אמלל כל היום.".
נְזִירָה.
יד "עול עוונותיי קשור בידו; יחד קשורות הן ומכבידות על צוארי; הוא הפח את כוחי. יהוה מסר אותי בידיים שלא אוכל לעמוד בפניהן.".
סֶמֶךְ.
15 "לקח יהוה את כל הגיבורים אשר בקרבי; זימן עלי חיל, למחוץ את בחוריי; רמס יהוה את בתולת בת יהודה ביקב.".
איין.
טז "לכן אני בוכה, עיני שוקעות דמעות, כי אין בקרבתי מנחמני, אין משיב את חיי, בני שוממים, כי אויב גובר."»
פה.
יז ציון פשטה ידיה... אין מנחמה; קרא יהוה איביו על יעקב, אשר סבבו אותו; ירושלים הייתה בתוכם כמטמאת.
צדה.
18 "צדיק באמת יהוה כי מרדתי במצוותיו. שמעו כל העמים וראו את עצבי בתוליי ובחוריי גלו."
קאופ.
19 קראתי לאוהבי, רימו אותי; כהני וזקניי נפלו בעיר, מחפשים אוכל להחיות את חייהם.
לְהַצִיל.
20 "הִנֵּה יְהוָה בְּצַיְבִי, לִבִּי רָעוּר, נַפְשִׁי נִשְׁעָרָה בְּקִרְבִּי, כִּי מַרְדִּי מְאֹד. בְּחוּץ חֶרֶב הַמָּרְגֶת אֶת-בְּנֵיי, בְּבֵינָיו מוֹת."
חֵטְא.
21 "שמעו אנחתי ואין מנחמני! כל אויבי, כשומעים את רעתי, שמחים על מעשיך. אתה תביא את היום אשר הכרזת והיו כמוני."
תאב.
22 "יהי כל רעתם לפניך למען תעשה להם כאשר עשית לי על כל חטאי כי רבים אנחותיי וחולה לבי".»
פרק 2
אָלֶף.
1 איך כיסה יהוה בענן באפו את בת ציון? הפיל מן השמים ארצה את כבוד ישראל; לא זכר את הדום רגליו ביום אפו.
בֵּית.
2 ה' השמיד ללא רחמים את כל משכנות יעקב; בחמתו הדף את מבצרי בת יהודה, השליך אותם ארצה; חלל ממלכה ושריה.
גימל.
3 בחר אפו שבר את כל-עוז ישראל, משך ימינו מפני אויב, הצית יעקב כאש בוערת, אוכלת מכל עבר.
דאלת'.
4 כאויב כיוון קשתו, כמתנקש ימינו נישאה, וַיְשַׁחַט כָּל-חַפָּה לַעֵין; בְּאָהֵל בַּת-צִיּוֹן שׁוּפך אֶפְרוֹ כאש.
היי.
5 ה' כאויב, השמיד את ישראל, השמיד את כל ארמונותיו, הרס את מצודותיו, הטיל כאב על כאב על בת ציון.
ו.
6 פרץ את סגרה כגן, החריב את מקדשה. ה' שם קץ למועדים ולשבתות בציון; בחר אפו מאס מלך וכהן בבוז.
זאין.
7 שׂנא יהוה מזבחו ומקדשו נגעל חומות מצודותיו נתן ביד אויב תרועה בבית יהוה כביום חגיגה.
הית'.
8 חפץ יהוה להפיל חומות בת ציון, נטה חבל מדד, לא משך ידו עד אשר ה- היה הורס; הוא הטיל את החומה ואת החומה החיצונית באבל; הם שֶׁקֶר בצער רב יחד.
ט.
9 שעריה שקעו באדמה, בריחיה שבר וניתץ; מלכה ושריה בין הגויים, אין עוד תורה; אפילו נביאיה אינם מקבלים עוד חזונות מאת יהוה.
ג'וד.
10 יושבים ארצה בדממה, זקני בת ציון; עפר על ראשם זרקנו, שק לבשו; ראשם כורעים ארצה, בתולות ירושלים.
פרק.
11 עיני דמעות, לבי רועץ, כבדי נשפך ארצה, מפני פגיעת בת עמי, כי ילדים ותינוקות מתעלפים בכיכרות העיר.
ל.
12 יאמרו לאימותיהם איה לחם ויין ויפלו כמכות חרב בכיכר העיר ונפשם תמות על שדי אימותיהם.
מ.
13 מה אאמר לך מי כמוך בת ירושלים ולמי אשווה אותך בתולית בת ציון לנחמך כי עמוק כים פצעך מי ירפאך
נְזִירָה.
14 נביאיך ראו לך חזיונות הבל ונסכלות; לא גילו לך את עוונך למען השבית גלות ממך; אך נתנו לך חזיונות נבואות שקר ומרמה.
סֶמֶךְ.
15 כל עובר ימחא כפיים עליך, ישרקו וינענו בראשם על בת ירושלים. הזאת העיר אשר נקראה תמימה ביופי. שִׂמְחָה של כל העולם?
פה.
טז כל אויביך יפתחו פיהם עליך, ישרקו ויחרקו שיניים, אומרים: "אנחנו ל'’טרפנו אותו! זה היום שחיכינו לו, הגענו, אנחנו רואים אותו!«
איין.
17 יהוה עשה את אשר יעץ; יקיים את דברו אשר דיבר מעולם; השמיד ללא רחמים; שמח עליך אויב; הרים את קרן עושקיך.
צדה.
18 יִצְעַק לִבָּם אֶל־יְהוָה: חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, תִּנְפַּל דְּמַעְתִּיךָ כַּנֶּהָל יוֹמָם וָלַיְלָה; אַל־תָּנָה לְךָ מְנוּחָה, אַל־תָּנָה עֵינֶיךָ.
קאופ.
19 קומו צעקו בלילה בראשית המשמרות שפכו כמים את לבבכם לפני יהוה הרימו ידיכם אליו על נפשות ילדיכם המתעלפים מפחד׃ רָעָב, בכל פינת רחוב!
לְהַצִיל.
20 "הִנֵּה יְהוָה וְרַאֵה לִמִּי עֲשֶׂה כָּךְ מִעֲשֶׂה נָשִׁים אוֹכְלוּ פְּרִי בָּהֶן׃ קְרָבַיִם, הילדים הקטנים שהם אוהבים?
חֵטְא.
מה! הם נשחטו במקדש ה', הכהן והנביא!
21 "על הארץ ברחובות שוכבים, ילד וזקן; בתוליי ובחוריי נפלו בחרב; שחטת ביום אףך, זבחת בלי רחמים.".
תאב.
22 "מכל עבר קראת את-פחדיי כביום חגיגה; ביום אף ה' לא היה נמלט או ברח; את אשר יקירתי ורוממתי, השמיד אויבי."»
פרק 3
אָלֶף.
1 אני האיש אשר ראה צרה תחת שבט חמתו.
2 הובילני והלךני בחושך ולא באור;
שלושה נגדי לבד, הוא מסתובב ומסובב את ידו כל היום.
בֵּית.
4 שרף את בשרי ואת עורי, שבר עצמותיי;
5 בנה עליי, הקיף אותי מרירות ועצב.
6 הוא השכן אותי בחושך, כמו אלה שמתו מזמן.
גימל.
7 הקיף אותי חומה משום שלא אוכל לצאת; כבד את כבליי.
8 גם כשאצעק ואתחנן, הוא סוגר כל גישה לתפילתי.
9 חָצֵר דְרָכֵי בַאֲבָנִים גּוֹתֵת, סָלַל נְתִיבוֹתִי.
דאלת'.
10 היה לי כדוב אורב, כארי מארב;
יא הִסְטַר דְּרָכֵי וְקָרֵעַנִי לַגַּרְס, הַשְׁמֹמְנִי;
12 הוא שרט את קשתו, אותי שם למטרה לחיציו.
היי.
13 פתח אשפתיו במתניי;
14 אנכי ללעג לכל עמי, שירתם כל היום;
15 מילאני מר, השקהני לענה.
ו.
טז וַיַּטְחַק שִׁנִּי חצץ, אֶפֶר טַקֵּנִי;
17 ונשמתי היא באלימות מודרת מביטחון; שכחתי את האושר;
18 ואמרתי, "אבד כוחי, וגם תקוותי ביהוה".»
זאין.
19 זכרו צרותי וסבלתי, לענה ומרירות.
20 נפשי זוכרת זאת תמיד, ותיכנע בקרבי.
21 זאת אזכור בליבי, ולכך אקוות:
ט.
25 טוב יהוה לקווים בו, לנפש מבקשת אותו.
26 טוב לחכות בשקט לישועת יהוה.
27 טוב לאדם לשאת עול מנעוריו.
ג'וד.
28 ישב בנפרד בדממה, אם אלוהים ירצה זאת!
29 ישים פיו בעפר אולי יש תקוה!
30 יפנה לחיו למכהו; ימלא בושה!
פרק.
31 כי לא ידחה יהוה לנצח;
32 וְאִם יְגָרֵם, יְחַסֵּם כְּרַב חַסְדּוֹ;
33 כי זה לא מאותו מקום טוֹב לב אשר הוא משפיל, וכי הוא ענה בני אדם.
ל.
34 כאשר כל שבויי הארץ ירמסו תחת רגליהם,
35 כאשר זכויותיו של אדם מעוותות, בפני עליון,
36 כאשר נעשה עוול למישהו בעניינו, ה' לא יראה זאת!
מ.
37 מי דיבר ויהי מבלי ציווה יהוה?
38 הלא מפי עליון יוצאים רע וטוב
39 למה יתלונן האדם כל עוד הוא חי? מתלונן של חטאיו!
נְזִירָה.
40 נבחן דרכינו ונברר אותם, ונשוב אל יהוה.
41 נשא את לבנו ואת ידינו אל אלוהים שבשמים:
42 "חטאנו, מרדנו; לא סלחת".»
סֶמֶךְ.
43 "עטפת את עצמך באפסך ורדפת אותנו; הרגת מבלי לחוס;
44 כִסִּיתָ עָנָן, לֹא תִמְעֲבֹר תְּפִלָּה;
45 הפכת אותנו כאשפה ולחלאה בקרב העמים.«
פה.
46 פיהם פתחו עלינו, כל אויבינו.
47 אימה ובורה היו מנת חלקנו, כמו גם הרס וחורבן.
48 עיני נמסה לזרם דמעה, מפני אובדן בת עמי.
איין.
49 עיני בוכה ולא תפסיק כי אין מנוחה,
50 עד אשר יביט ויראה יהוה, מלמעלה מן השמיים.
51 עיני כואבת על נפשי, מפני כל הבנות בעירי.
צדה.
52 צדו אותי כמו דרור, שונאיי ללא סיבה.
53 יש להם רצה להחריב את חיי בבור, וזרקו עליי אבן.
54 עלו המים מעל ראשי; אמרתי, "אבודה אני!"»
קאופ.
55 קראתי שמך יהוה מבור עמוק;
56 שמעת את קולי: "אל תסתום אוזנך לאנחותיי, לצעקותיי".»
57 בָּאת אליי ביום קראתיך ותאמר אל תירא»
לְהַצִיל.
58 יהוה, לִשְׁפַּחְתָּ לְדִיבְתִּי, הַשְׁמַעְתָּ אֶת־חַיִּים.
59 ראית יהוה את החמס שהם עושים לי; תן לי צדק!
60 ראית את כל טינתם, את כל מזימותיהם נגדי.
חֵטְא.
61 שמעת יהוה את עלבונותיהם את כל מזימותיהם עלי,
62 דברי צריבי, אשר זממו עלי כל היום.
63 כאשר הם יושבים או קמים, הבט: אני החפץ של השירים שלהם.
תאב.
64 כמעשה ידיהם תשלמו להם יהוה;
65 תתן להם עיוורון לב; קללתך יהיה עבורם.
66 רדפתם באף והשמדתם מתחת שמי יהוה
פרק 4
אָלֶף.
1 כיצד דהה הזהב, נבלה הזהב הטהור, ופוזרו האבנים הקדושות בכל קרן רחוב?
בֵּית.
2 בני ציון האצילים ביותר, מוערכים ב מִשׁקָל זהב טוב, איך היה נחשב לכלי חרס, מעשה ידי יוצר?
גימל.
3 אפילו תנים מגישים את פטמותיהם ומניקים את גוזליהם; בת עמי הפכה לאכזרית, כיענים במדבר.
דאלת'.
4 לשון התינוק נדבקת לחך פיו מצמא, ילדים קטנים מבקשים לחם ואין נותן להם.
היי.
5 ניזוני מעדנים יפלו מרעב ברחובות; נשאים על ארגמן יחבקו ערימת גללים.
ו.
ו וְגָדַל חַטָּא בַּת־עַמִּי מִחַטָּא סְדוֹם אֲשֶׁר נִפְכָּלָה בְּרֶגֶד, לֹא תִנָּרֵם עָלֶיהָ יָד.
זאין.
7 עלו שריו משלג בהדר, חלב בלובן; שֶׁלָהֶם גופם היה ורד-אדמדם יותר מאלמוגים, פניהם היו מאבני ספיר.
הית'.
8 מראם כהה יותר משחור עצמו; אינם ניתנים לזיהוי עוד ברחובות; עורם דבוק לעצמותיהם, יבש כעץ הוא.
ט.
9 אשרי קורבנות החרב מאשר קורבנות החרב רָעָב, אשר מתכלות אט אט, פצועים, מחוסר תוצרת מהשדות!
ג'וד.
10 נשים רחומות בישלו בידיהן את ילדיהן; הן היו להן לאכילה, באסון בת עמי.
פרק.
11 יהוה כבה את חמתו, שפך חֵר אפו, והצית אש בציון, ותאכלה יסודותיה.
ל.
12 לא מלכי הארץ ולא כל יושבי תבל האמינו כי האויב ייכנס בשערי ירושלים.
מ.
13 בגלל חטאי נביאיה, עוונות כהניה, אשר שפכו דם צדיקים בתוך חומותיה.
נְזִירָה.
14 הם שוטטו כְּמוֹ עיוורים ברחובות, מוכתמים בדם, כך שלא ניתן היה לגעת בבגדיהם.
סֶמֶךְ.
15 "לכו! הוא טמא!" צעקו עליהם. "לכו!לכו! אל תיגעו בו!" הם הלכו מסביב, ונאמר בין הגויים: "אל ישבו כאן". כָּאן !«
פה.
16 הפנים מגורה יהוה פיזרם; אינו עוד רואה אותם. האויב הוא לא כבד כמרים ולא רחם על קשישים.
איין.
17 ועינינו עדיין בערו ב לחכות ל ניסיון לשווא לעזרה; מראש מגדלינו, הבטנו אל עבר אומה שאינה יכולה להושיע.
צדה.
18 הם ריגלו אחר צעדינו, מונע מאיתנו ללכת בכיכרותינו. קרוב קיצנו, מלאו ימינו; כן, בא קיצנו.
קאופ.
19 רֹדפינו היו מהירים מנשרים בשמים; רדפו אותנו בהרים; ארבו לנו במדבר.
לְהַצִיל.
20 נשמת אפינו משיח יהוה נלקחה ממחנותיהם אשר אמרנו בצילו נחיה בתוך הגויים»
חֵטְא.
21 שמחי ושִׂלֵּגִי בַּת־אֱדוֹם יוֹשְׁבֶת אֶרֶץ חוּס גַּם־עָלֶיךָ יְעָבֹר הַגּוֹס וְתִשְׁכְּרֶת וְתִתְפַּשְׁט׃.
תאב.
22 תם עוונך בת ציון לא יוסיף לגלותך יעניש עוונך בת אדום יגלה חטאיך.
פרק 5
1 זכר יהוה את אשר קרה לנו, הבט וראה חרפתנו.
2 מורשתנו עברה לזרים, ובתינו לאנשים לא נודעים.
3 יתומים אנחנו, ללא אב, אמותינו כאלמנות.
4 את מימינו שותים במחיר כסף, העצים באים אלינו רק לשכר.
5 רודפינו לוחצים אותנו מאחור; מותשים אנחנו; אין לנו מנוחה.
6 נפשיטו ידינו אל מצרים ואל אשור, לשבע לחם.
7 אבותינו חטאו ואינם עוד ואנחנו נושאים את עוונותיהם.
8 עבדים שולטים בנו; איש אינו אָנוּ מציל מידיהם.
9 אנו רוכשים את לחמנו ב סכנה של חיינו; לפני חרב המדבר.
10 עורנו בוער כתנור, כתוצאה מחום רָעָב.
11 הם ביזו את כבודם נָשִׁים בציון, בתולות בערי יהודה.
12 כמה מנהיגים נתלו במו ידיהם; פניהם של הזקנים לא זכו לכבוד.
13 בני נוער נשאו את אבן הריחיים; ילדים התנודדו, עמוסי עצים.
14 הזקנים עצרו ללכת ל הדלת; הצעירים, מ לְשַׂחֵק של הלירה שלהם.
15 שִׂמְחָה הריקודים בליבנו פסקו, ריקודינו הפכו לאבל.
טז נפל כתר מראשנו, אוי לנו כי חטאנו!
17 לכן חלה לבנו, לכן עינינו כהות:
18 כי שממה הר ציון ותנים משוטטים עליו.
19 אתה יהוה יושב לנצח; כסאך שְׂרִידִים מגיל לגיל!
20 למה תשכח אותנו לנצח, תעזוב אותנו לנצח אִם ימים ארוכים?
21 השב אותנו אליך יהוה ונשובה חדש ימינו כקדם.
22 כי היית דוחה אותנו לגמרי? האם תכעס עלינו ללא גבול?
