דניאל דיבר ואמר: "בלילה ראיתי בחזוני וארבע רוחות השמים הרעידות את הים הגדול וארבע חיות ענקיות עלו מן הים, כל אחת שונה מאחרות.".
הראשון דמה לאריה, עם כנפי נשר. בעודי צופה בו, נקרעו כנפיו, הוא הורם מן הארץ ועמד זקוף על רגליו כאדם, ולב אדם ניתן לו.
החיה השנייה דמתה לדוב; היא עמדה חצי זקופה, ושלוש צלעות היו לה בפיה, בין שיניה. אמרו לה, "קומי, תאכלי הרבה בשר!"«
וְהִצְפִּיתי וְרָאִיתִי חַיָּה אַחַת, דְּמוֹת פְּנֶתֶר; לָהּ אַרְבַּע כְּנַפְתָּנִים שֶׁל עוֹף וְאַרְבַּע רָאשִׁים; נִתָּנָה לָהּ שָׁלוֹן.
וְהִבִּיטִי שׁוּב בַּלִּיּוּל וְרָאִיתִי חַיָּה רְבִיעִית, מְעֲוֻרָה וְנוּגָה וְעַצְמָה מְאֹד מְאֹד וְהָיוּ לָהּ שֵׁנֵי בַּרְזֶל עָצְמוֹת וְהִתְרַסֶּה אֶת הַנָּשָׁרָתִים וְהָיוּ לָהּ עֶשְׂרְנֵי הַחַיּוֹת׃.
כשבחנתי את הקרניים הללו, הופיעה ביניהן קרן נוספת, קטנה מהראשונה, ושלוש מהקרניים הראשונות נעקרו לפניה. ולקרן הזו היו עיניים כעיני אדם, ופה מדבר דברים יהירים.
צפיתי: כיסאות הוצבו, וזקן ישב, בגדיו לבנים כשלג, ושער ראשו כצמר טהור, כיסאו עשוי להבות בוערות, וגלגלי אש לוהטים. נהר אש זרם מלפניו, אלפים על גבי אלפים שירתו, אלפים רבים עמדו לפניו. בית המשפט ישב, וספרים נפתחו.
צפיתי, שמעתי את המילים היהירות שהקיאה הקרן. צפיתי, והחיה נהרגה, גופתה הושלך באש. אשר לשאר החיות, שלטונה נלקח, אך ניתנה להן הפוגה לתקופה ולזמן מוגדרים.
"בחזיונות הלילה ראיתי כבן אדם בא בענני השמים. הוא בא אל עתיק היומין ויובל לפניו. לו נתן שלטון ותפארת וממלכה, וכל העמים, האומות והלשונות, שלטונו שלטון עולם, אשר לא יעבור, וממלכתו, אשר לא תחרב."»
כאשר גן עדן מפילה אימפריות: החזון שישנה הכל
העתיד שייך למי שבא על העננים..
האם לפעמים אתם מרגישים מרוסקים מאלימות העולם? מהמערכות שמוחצות את החלשים, מהכוחות שמשקרים ללא בושה, מהתחושה שכוחות הרשע כבר ניצחו? גם דניאל מרגיש כך. גולה לבבל, מגורש הרחק מביתו, הוא חי תחת מגפה של אימפריה מפחידה. אך לילה אחד, הוא מקבל חזון שמנפץ את כל הוודאויות. מה שהוא רואה שונה מכל מה שהחזקים מדמיינים. זוהי הכרזה על היפוך מוחלט, ניצחון שלעולם לא ייגמר. והבטחה זו נוגעת לנו ישירות.
הטקסט הזה מאת דניאל ז' זה מסמן נקודת מפנה בכל התנ"ך. זה מראה לנו שההיסטוריה האנושית אינה שייכת לעריצים, אלא לדמות מסתורית שבאה "עם ענני השמים". בן האדם הזה יקבל מלכות נצחית. הנה מה נגלה יחד: ראשית, סיוט ארבע החיות ומה שהן מגלות על המערכות שלנו; שנית, הופעתו של הזקן ובית הדין השמימי שמשיב את הצדק; לאחר מכן, בן האדם ושלטונו שמשנה הכל; ולבסוף, כיצד חזון זה משנה את אורח חיינו כיום.
בבל, גלות והתנגשות האימפריות
דניאל כתב במאה השישית לפני הספירה, במהלך גלות בבל. עם ישראל ראה את ירושלים נהרסה, את בית המקדש נהרס ואת האליטה שלו נלקחת בכוח לארץ זרה. שם, בבבל, שלטה מעצמה אדירה וחסרת רחמים שראתה את עצמה נצחית. נבוכדנצר הקים פסלי ענק, ארגן מצעדים צבאיים וכפה את שפתו, תרבותו ואלימותו.
באווירה מחניקה זו, דניאל מקבל חזיונות. פרק 7 הוא נקודת המרכז בספר. לפניו, היו בעיקר סיפורים (מאורת האריות, שלושת הצעירים בכבשן האש). לאחר מכן מגיעים החזיונות האפוקליפטיים הגדולים. פרק זה פותח ז'אנר ספרותי חדש: האפוקליפסהגילוי זה של המשמעות הנסתרת של ההיסטוריה. אין מדובר בניבויים אזוטריים, אלא בגילוי על מה שקורה באמת מאחורי המראה החיצוני.
הטקסט ממקם את החזון "במהלך הלילה". הלילה הוא זמן של ייסורים, אך גם של התגלות אלוהית. דניאל מביט ב"ים הגדול", הנע על ידי ארבע רוחות השמים. בדימויים המקראיים, הים מסמל כאוס קדמוני, את האיום המתמיד, את המקום שממנו נובעת סכנה. מים זה עולות ארבע חיות מפלצתיות, כל אחת מפחידה יותר מקודמתה.
חיות אלה מייצגות את האימפריות הבאות: בבל, מדי, פרס, יוונים. אך משמעותן חורגת מעבר לסיפורו המיידי של דניאל. הן מגלמות כל צורה של כוח שמרסק, טורף ורומס. האריה בעל כנפי הנשר מעורר כוח ברוטלי בשילוב מהירות. הדוב הרעבתני בולע ללא גבול. הפנתר בעל ארבעת הראשים מכפיל את שליטתו. והחיה הרביעית? בלתי ניתנת לתיאור. נוראית. חזקה במיוחד. יש לה שיני ברזל ועשר קרניים, סמלים של שליטה מוחלטת.
הקרן הקטנה הבולטת במרכז מגלמת את כל היהירות. יש לה עיניים אנושיות ופה ש"מוציא מילים הזויות". מילולית: מילים המאתגרות את אלוהים עצמו. דמות זו מבשרת את כל הרודנים העתידיים הטוענים לשכתב את המציאות, שמשקרים כדי לשעבד, שמפרים את האמת כדי לשמור על כוחם.
זהו העולם כפי שהוא נראה: רצף של מפלצות טורפות זו את זו לפני שהן טורפות אותנו. ודניאל, הצופה בסצנה הזו, בוודאי מרגיש חסר אונים לחלוטין.
בית הדין של עתיקי הימים: כאשר אלוהים לוקח בחזרה את השליטה
אבל החזון משתנה. לפתע, "כסאות הוצבו במקומם". שימו לב לרבים: זה לא כס מלכות אחד, אלא כמה. בית דין שמימי מוקם. ובמרכזו, דמות עמוקה: "הזקן", שתרגומים אחרים מכנים "עתיק הימים". ביטוי עברי זה מעורר את זה שקיים לפני הכל, שמתעלה על הדורות, שהיה שם כשדבר עדיין לא היה קיים.
גלימותיו לבנות כשלג, שערו כצמר ללא רבב. לובן מוחלט, טוהר גמור. כס מלכותו? עשוי להבות, עם גלגלי אש בוערת. בתנ"ך, אש מייצגת את הנוכחות האלוהית עצמה. היא מטהרת, היא מגלה, היא הורסת את מה ששקרי. נהר אש פורץ לפניו, דימוי של קדושה ששורפת כל שקר.
אלפים על גבי אלפים משרתים אותו. רבים על גבי רבים עומדים לפניו. המספרים העצומים הללו מדברים על אינסוף. לפני בית משפט שמימי זה, אימפריות ארציות מתפוררות לשום דבר. בית הדין תופס את מקומו. ספרים נפתחים. הכל נרשם, שום דבר לא נשכח. כל מעשה דיכוי, כל דמעה שנשפכה, כל עוול שנעשה: הכל כתוב.
אז החיה הרביעית, זו שפלטה מילים הזויות, נהרגה. גופתה הושלך לאש. משפט אחרון. החיות האחרות איבדו את שלטונן אך קיבלו הפוגה. ההיסטוריה האנושית לא הסתיימה בפתאומיות, אך משמעותה העמוקה נחשפה: כוחות הרשע הם זמניים בלבד. שלטונם הוא תמיד זמני.
קטע זה מגלה משהו בסיסי: אלוהים אינו נעדר. הוא אינו צופה באופן פסיבי בכאוס. הוא יושב על כס מלכותו, הוא שופט, הוא משקם. עתיק היומין מייצג התעלות מוחלטת, זה שעולה על כל מעגלי האלימות, שאף אחד לא יכול לתמרן אותו. לפניו, עריצים הם רק בובות חולפות.
בן האדם: מלכות שאין שני לה
והנה שיאו של החזון. דניאל צופה שוב, "בחזיונות הלילה", והוא רואה מישהו בא "עם ענני השמים כבן אדם". שימו לב היטב: לא מים הכאוס, אלא מהשמיים, מקום אלוהים. דמות זו אינה נובעת מאלימות, אלא מהנוכחות האלוהית עצמה.
הביטוי "בן האדם" פירושו בעיקרו "בן אדם". אך כאן, הוא מקבל עומק יוצא דופן. אל מול חיות מפלצתיות, מופיעה ישות אנושית אמיתית. היא אינה שולטת באימה, אינה טורפת, אינה רומסת. היא מוצגת בפני הזקן, אשר מעניקה לו "שלטון, כבוד ומלוכה".
מתנה זו משנה הכל. שלא כמו חיות שתופסות את כוחן בכוח, בן האדם מקבל את שלו. זוהי משרת אלוהית. שלטונו אינו מבוסס על פחד, אלא על לגיטימציה מוחלטת שמעניק אלוהים עצמו. כל העמים, כל האומות, בני כל השפה יעבדו אותו. לא בכפייה, אלא משום שמלכות זו תואמת את הסדר האמיתי של העולם.
ומה שבולט ביותר: "שלטונו שלטון עולם, אשר לא יעבור, וממלכתו ממלכה אשר לא תחרב". לכל החיות היה רגע. כולן נפלו או יפלו. אבל זו לעולם לא תסתיים. היא מתעלה על הדורות, היא שורדת את כל האימפריות, היא ממלאת את כוונתו המקורית של אלוהים לאנושות.
הנוצרים הראשונים זיהו מיד את ישוע כבן האדם הזה. הוא עצמו מתייחס לעצמו ככזה בבשורות. במהלך משפטו בפני הסנהדרין, הוא הצהיר: "ותראו את בן האדם יושב לימין אלוהים ובא על ענני השמים." הוא טען לזהות הזו, למשימה הזו, למלכות הזו. אך הוא מילא אותן באופן בלתי צפוי לחלוטין: לא על ידי ריסק אויביו, אלא בכך שהרשה לעצמו להיצלב. ניצחונו הגיע דרך אהבה עד הסוף, דרך מתן עצמי מוחלט.
כאן טמונה השערורייה והפלא: בן האדם מנצח לא באלימות, אלא באמצעות פגיעות. הוא מפיל את החיות לא בכך שהוא מתחזק מהן, אלא בכך שהוא מגלה צורה אחרת של כוח, זו של אהבה שמגיעה אפילו עד למוות וקמה לתחייה.
שלושה ממדים שמשנים את הבנתנו את העולם
סולידריות אנושית התגלתה מחדש אל מול אימפריות דה-הומניזציה
ארבע החיות מגלמות מערכות המכחישות את האנושיות. הן מייצגות את כל מה שמצמצם אנשים למספרים, לבשר תותחים, לצרכנים ניצולים. האריה, הדוב, הפנתר, החיה חסרת השם: כולם דמויות של דה-הומניזציה.
אבל בן האדם משיב את האנושות. הוא לא מגיע כחיה חמישית, אפילו חזקה יותר. הוא מגיע פשוט כאדם. ואנושיות משוכנעת זו הופכת למוקד ההתגלות האלוהית. אלוהים אינו בז למצבנו. הוא לוקח אותו על עצמו, הוא מרומם אותו, הוא מכתיר אותו.
במונחים קונקרטיים, משמעות הדבר היא שהתנגדות אמיתית למערכות מדכאות נובעת מסולידריות אנושית. כשמסרבים להתייחס למישהו כאל חפץ, כשמכירים בכבודו, כשבוחרים... אחווה במקום תחרות עזה, אתם מגלמים את בן האדם. אתם הופכים לסמל של מלכותו. אתם מעידים שהאנושות האמיתית חזקה יותר ממפלצות.
חשבו על לוחמי ההתנגדות תחת דיקטטורות, אלה שהסתירו את הנרדפים תוך סיכון חייהם. חשבו על עובדי שירותי הבריאות שרואים אנשים במקום שבו המערכת רואה תיקים. חשבו על המורים שמאמינים בתלמידיהם כשכל דבר דוחף אותם לצמצם אותם לסטטיסטיקה. כל מעשה של הכרה באחר כבן אדם הוא ניצחון של בן האדם על החיות.
צדק אלוהי לעומת אשליית החסינות מעונש
חזונו של דניאל מאשר משהו רדיקלי: עריצים לא יימלטו על כך. בית המשפט השמימי יושב, הספרים נפתחים וחשבונות ניתנים. ודאות זו עוברת לאורך כל התנ"ך. שום עוול לא נשאר נסתר מאלוהים. שום ניצול לרעה של כוח לא יישאר ללא עונש לנצח.
נקודת מבט זו אינה פוטרת אותנו מלפעול למען הצדק כאן ועכשיו. להיפך, היא נותנת לנו את הכוח לעשות זאת. אם ידענו שהרוע ינצח בסופו של דבר, מדוע להתנגד? אבל אם אנו מאמינים שכסא המשפט של אלוהים ישיב את הכל, אז כל מאבק למען הצדק מקבל משמעות עליונה.
תראו את הקרן הקטנה פולטת שטויות הזויות. היא מייצגת שקרים שיטתיים, תעמולה שהופכת אמת ושקר, טוב ורע. אפילו היום, אנו חיים שקועים ברטוריקה מניפולטיבית. הרשתות החברתיות מגבירות חדשות כזב. הכוח משכתב את ההיסטוריה. לוביסטים קונים מצפון.
אבל האמת תמיד יוצאת לאור בסופו של דבר. לאו דווקא מיד. לפעמים אחרי עשרות שנים. אבל היא יוצאת לאור. בית הדין השמימי מבטיח שהשקר לעולם לא באמת מנצח. אין זה אומר שעלינו לחכות בפסיביות. להיפך, אנו נקראים להעיד על האמת, לגנות את השקר, לסרב לשותפות שקטה.
כל חושף שחיתויות, כל עיתונאי ישר, כל אזרח המסרב להיות מושפע, משתתף במלאכת המשפט האלוהי. אמירת אמת, גם כשהיא מסוכנת, גם כשהיא עולה ביוקר, היא כבר ציפייה למשפטו של אלוהים.
ייעוד הסבלנות והתקווה כנגד ייאוש
דניאל רואה את החיות שולטות. הוא רואה אימה משתלטת. אבל הוא גם רואה את סופן. חזון כפול זה משנה הכל. אנו יודעים לאן ההיסטוריה הולכת. לא בגלל שיש לנו כדור בדולח, אלא בגלל שאלוהים גילה את תוכניתו: בן האדם יקבל מלכות נצחית.
תקווה זו אינה נאיבית. היא אינה מכחישה את האכזריות של ההווה. דניאל אינו מכסף דבר. החיות טורפות, קורעות לגזרים, רומסות. הרוע הוא אמיתי, עצום, מפחיד. אבל הוא אינו המילה האחרונה. זהו ההבדל הקיצוני בין אופטימיות מאושרת לתקווה נוצרית.
אופטימיות אומרת, "הכל יסתדר באופן טבעי." התקווה אומרת, "אלוהים יקיים את הבטחתו, אבל זה דורש לעבור דרך הרוע, דרך המאבק, דרך..." נֶאֱמָנוּת בניסיון. תקווה זו דורשת סַבְלָנוּתלא פסיביות ויתרה, אלא התמדה אקטיבית.
כשאתם מתחייבים למטרה צודקת והתוצאות מתעכבות, כשאתם מגדלים את ילדיכם באמונה למרות אדישות נרחבת, כשאתם מתנגדים לשחיתות בעוד שכולם נכנעים לה, אתם מגלמים את הסבלנות הזו. אתם מעידים שהניצחון הסופי של בן האדם אינו תלוי בניצחונות מיידיים, אלא ב... נֶאֱמָנוּת בטווח הארוך.
השליח פאולוס ביטא זאת יפה: "אנו סובלים אך לא מדוכאים; נבוכים אך לא נואשים". זוהי גישתו של מי שמבין את חזונו של דניאל. הוא יודע שהחיות שואגות, אך זמנן קצר.
אוגוסטינוס, יוחנן והמסורת המגלה חזון זה
חזון זה של דניאל לא נותר אות מתה. הוא חלחל לכל המחשבה הנוצרית. סנט אוגוסטיןב"עיר האלוהים", הוא שואב השראה מכך כדי להבחין בין שני היגיונות הפועלים בהיסטוריה. מצד אחד, העיר הארצית, הבנויה על אהבה עצמית עד כדי זלזול באלוהים. מצד שני, העיר השמימית, הבנויה על אהבת האל עד כדי זלזול עצמי.
ארבע החיות של דניאל שייכות לעיר הארצית. הן מגלמות את ההיגיון הזה של שליטה, יריבות ואלימות. אבל בן האדם חונך את העיר השמימית. מלכותו אינה מבוססת על כוח, אלא על אהבה ושירות. אוגוסטינוס כתב במאה החמישית, כאשר רומא התמוטטה. יש המאשימים את נַצְרוּת על כך שהחלישו את האימפריה. אוגוסטינוס משיב: האימפריה הרומית כבר הייתה אחת מהחיות של דניאל, וכל החיות נופלות. רק מלכותו של ישו נותרת.
ז'אן, ב האפוקליפסההוא מהדהד במפורש את הדימויים של דניאל. גם הוא רואה חיה מפלצתית עולה מן הים, מחללת את אלוהים. גם הוא רואה את בית הדין השמימי, את השה הנשחט לוקח את המגילה החתומה וחושף את משמעות ההיסטוריה. והוא מאשר כי "ממלכת העולם הפכה למלכות אדוננו ולמשיחו".
המשכיות זו בין דניאל ליוחנן מראה שהחזון לא היה קוריוז אקזוטי. הוא הפך לעדשה הנוצרית שדרכה ניתן להתבונן בהיסטוריה. הקדושים המעונים של המאות הראשונות, שניצבו מול רומא הקיסרית, הסתמכו על ודאות זו: הקיסר אינו אלא חיה בין אחרות, וכוחו יחלוף. בן האדם כבר כבש.
הליטורגיה הנוצרית חוגגת את הניצחון הזה בכל פעם שהיא מכריזה: "ישוע הוא מלך". לא מלך בסגנון האימפריות, אלא המלך שרוחץ את רגלי תלמידיו, הנושא את צלבו, שקם לתחייה. מלכותו מתעלה על כל המשטרים הפוליטיים. היא אינה מזוהה עם אף אחד מהם, אך היא שופטת את כולם.
בימי הביניים, ציירים תיארו את ישו בהדר והדר, מוקף בארבע חיות המסמלות את האוונגליסטים. אך חיות אלה כבר לא היו מפלצתיות. הן הפכו לדמויות של הבשורה הטובה. האריה (מרקוס), השור (לוקס), האדם (מתי), הנשר (יוחנן): כולם משרתים את התגלות בן האדם. מה שהיה סימן של אימה הופך לסימן של ישועה. זהו כוחה המשנה של מלכותו של ישו.
שש דרכים לחוות את המלוכה הזו עכשיו
כיצד חזונו של דניאל מהדהד איתנו בחיי היומיום שלנו? לא בעיקר כתורה מופשטת, אלא כקריאה לחיות אחרת. הנה שש הצעות קונקרטיות.
ראשית, למדו לזהות את חיות זמננו. אולי אין להן עוד קרניים, אבל הן עדיין פועלות. מערכות כלכליות שיוצרות מיליארדרים בעוד ילדים גוועים ברעב, משטרים שכולאים מתנגדי משטר, אידיאולוגיות שמוציאות דה-הומניזציה מאנשים שחושבים אחרת: כל אלה הן פנים מודרניות של חיות דניאל. אל תיבהלו מכוחותיהן לכאורה. זכרו: הן חולפות, אך בן האדם נשאר.
שנית, בחרו במעשים של אנושיות רדיקלית. בכל פעם שאתם מתייחסים למישהו בכבוד כאשר ההיגיון הרווח מוביל אתכם להתעלם ממנו או למחוץ אותו, אתם מדגימים את מלכותו של בן האדם. זה יכול להיות מילת עידוד לעמית מתקשה, סירוב להשתתף בלינץ' ברשתות החברתיות, או מחווה אדיבה כלפי הקופאי/ת בסופרמרקט.
שלישית, טפחו תפילה מהורהרת הרואה מעבר למראה. דניאל מקבל את חזונו "בלילה". עלינו להיות מוכנים להתרחק מרעש העולם, לשתוק, כדי לתפוס את מה שאלוהים מגלה. קחו עשר דקות בכל יום כדי להרהר על יומכם לאור הבשורה. היכן ראיתם את החיות בפעולה? היכן זיהיתם את בן האדם?
רביעית, השתתפו במאבק למען הצדק, אך ללא אשליות משיחיות. לא תושיעו את העולם לבד. אך כל מעשה צדק תורם להכנת המלכות. תמכו בארגון זכויות אדם, השתתפו ביוזמת סולידריות מקומית, הצביעו לפי מצפונכם. מחוות אלו אינן חסרות משמעות. הן שוזרות את מלכותו של ישו במציאות קונקרטית.
חמישית, היו עדים לתקווה הנוצרית. סביבכם, רבים חיים בייסורים או בציניות. הם רואים את החיות, אך לא את בן האדם. דרך הדיבור שלכם על העתיד, דרך התגובה למשברים, דרך שמירה על אמונה למרות נסיגות: כל זה הוא עדות. לא על ידי הכחשת הקשיים, אלא על ידי הצבעה על ניצחון שכבר הושג.
שישית, השתתפו בליטורגיה עם מודעות מחודשת. כל אחד סְעוּדַת יֵשׁוּ מצפה לסעודה האחרונה שבה יתאספו כל העמים. כל טבילה צוללת אל המוות ו התחייה של בן האדם. כל מעשה סליחה שניתנה או מתקבל מגלה את הניצחון על היגיון הנקמה. הליטורגיה אינה בריחה, זוהי טבילה במציאות האולטימטיבית.
הרגע שבו הכל משתנה לטובה
הגענו לסוף מסענו. חזון זה של דניאל הוביל אותנו דרך סיוט האימפריות, איפשר לנו להיות עדים לבית הדין השמימי ולהרהר בביאתו של בן האדם. מה נוכל ללמוד ממנו?
ראשית, שההיסטוריה אינה שייכת לבעלי הכוח. הם עושים רעש, הם מוחצים, הם מטילים אימה. אבל שלטונם זמני. כל החיות נופלות, כל העריצות מתפוררות. שום שליטה המבוססת על אלימות אינה נמשכת לנצח. אמונה זו מאפשרת לנו להתנגד מבלי להתייאש, להילחם מבלי לשנוא, להתמיד מבלי להתייאש.
יתר על כן, אלוהים אינו נעדר. הזקן יושב על כס מלכותו הלוהט. הספרים פתוחים. דבר אינו חומק ממבטו. כל דמעה נספרת, כל עוול יישפטו, כל אמת תיחשף. אין זה אומר שעלינו להמתין בפסיביות. להיפך, בית המשפט השמימי קורא לנו לפעול כעת על פי צדק האל.
לבסוף, בן האדם כבר קיבל שליטה נצחית. ניצחונו אינו תלוי בהצלחותינו או בכישלונותינו. הוא מושג במותו ובתחייתו. איננו צריכים לבסס אותו, אלא להעיד עליו, להפגין אותו, להתאים את חיינו אליו. מלכות זו מתגלה בכל פעם שהאהבה מנצחת את השנאה, כאשר האמת מנצחת את השקר, כאשר... אחווה שובר את חומות האדישות.
זהו המסר המהפכני של דניאל: אימפריות יחלפו, אך בן האדם יישאר. עריצים יפלו, אך מלכותו לעולם לא תסתיים. לכן, הפסיקו לחיות כאילו לחיות יש את המילה האחרונה. הפסיקו להירתע משאגותיהן. הפסיקו להיכנע לציניות ולהתפטרות.
חיו כאזרחים של הממלכה הנצחית. פעלו כאילו בן האדם כבר שולט, כי הוא כבר שולט. התנגדו להיגיון המוות, זרעו מעשי אנושיות, הכריזו על תקווה. העולם זקוק לעדים המאמינים שההיסטוריה אינה מסתיימת בכאוס, אלא נפתחת אל ממלכה אינסופית.
וכאשר הלילה נראה ארוך מדי, כאשר החיות נראות בלתי מנוצחות, זכרו: גם דניאל ראה את הזוועה. אך הוא ראה מעבר לכך. הוא ראה מישהו בא על העננים, מקבל את כל הסמכות, אוסף את כל העמים. חזון זה לא היה נחמה חולפת. זוהי הייתה הגילוי של מה שכבר מתגשם.
אתם נקראים להיות חלק מהמלכות הזו. לא בכוח, אלא באהבה. לא על ידי שליטה, אלא על ידי שירות. לא על ידי ריסוק, אלא על ידי הרמה. זוהי המהפכה שבן האדם יוזם. היא לא מגיעה לכותרות, היא לא כופה את עצמה בכוח זרוע. אבל היא משנה הכל מבפנים. היא מגרשת את החיות. היא מבשרת את שחר עולם חדש.
אז קומו. הרימו את ראשיכם. בן האדם בא על העננים. שלטונו כבר החל. ואתם מוזמנים להפגין אותו מהיום.
שבע פרקטיקות למימוש חזון זה
הקדישו חמש דקות בכל בוקר לקריאת קטע מהבשורה המציג את ישוע כבן האדם, והרהרו כיצד הוא מממש את מלכותו באמצעות אהבה ושירות ולא באמצעות שליטה.
זהה "חיה" עכשווית בסביבתך, בין אם מדובר במערכת דה-הומניזציה או בהיגיון של דיכוי, ונקט בפעולה קונקרטית של התנגדות לא אלימה השבוע.
תרגלו בחינה עצמית יומיומית על ידי שאילת עצמכם היכן זיהיתם את פניו של בן האדם היום, והיכן ייתכן שנכנעתם להיגיון של חיות.
היו מעורבים בפעולת סולידריות בת קיימא, מקומית או בינלאומית, כדי להראות ש אחווה חזקה יותר ממערכות שמפלגות ומרסקות.
סרבו להשתתף בדברי שטנה או מניפולציה, במיוחד ברשתות החברתיות, ובחרו להעביר דברי אמת ותקווה גם כשהם נראים חסרי משמעות.
השתתף ב האוכריסטיה עם מודעות מחודשת, רואה בכך את הציפייה לסעודה האחרונה שבה בן האדם יאסוף את כל העמים למלכותו הנצחית.
שתפו את התקווה הזו עם לפחות אדם אחד מיואש החודש, והזכירו לו שאימפריות חולפות אך ניצחון המשיח נשאר לנצח.
הפניות
דניאל ז', 2-14 (טקסט מקור)
ספר של האפוקליפסהפרקים 4-5, 13, 19-22 (עיבודים יוחנןיים של חזון דניאל)
סנט אוגוסטין, עיר האלוהים, ספרים י"ד ו-י"ט (הבחנה בין עיר ארצית לעיר שמימית)
הבשורות הסינופטיות, קטעים על בן האדם (במיוחד מתי כ"ד-כה, מרקוס י"ג-יד, לוקס כ"א-כ"ב)
מסורת פטריסטית על הפרשנות הכריסטולוגית של בן האדם (אירנאוס מליון, אוריגנס)
ליטורגיה של ישו המלך וקריאות לעונה הִתגַלוּת (הקשר ליטורגי של דניאל ז')
פרשנויות פרשניות עכשוויות על הספר של דניאל (הקשר היסטורי ותיאולוגי)
איקונוגרפיה מימי הביניים של ישו בהוד מלכותו מוקף בארבע היצורים החיים (מסורת חזותית של החזון)
