פרק 1
1 שיר השירים, של שלמה.
2 תן לו לנשק אותי נשיקות מפיו!
כי טוֹבָה אַהֲבָתְךָ מִמַּיִן;
3. לבשמים שלך יש ריח מתוק,
שמך כשמן נשפך;
זו הסיבה שבנות צעירות אוהבות אותך.
4 משכני אחריך; בוא נרוץ!
המלך הביא אותי לחדריו;
נרגש, נשמח בך:
נחגוג את אהבתך יותר מיין.
אנחנו צודקים שאנחנו אוהבים אותך!
האישה.
5 אני שחורה, אך יפה, בנות ירושלים,
כְּאָהֲלֵי קֵדָר, כְּסֻכָּתִים שְׁלֹמֹה.
6. אל תדאג מגוני הכהה,
זו הייתה השמש ששרפה אותי;
בני אמי כעסו עליי;
הם מינו אותי על טיפול בכרמים;
הכרם שלי, לא שמרתי עליו.
7 אמור לי, אתה אשר ליבי אוהב,
איפה אתה לידים לִרְעוֹת הכבשים שלך,
איפה אתה ה- תנו לזה לנוח בצהריים.,
כדי שלא אהיה כמו נשמה אבודה,
סביב עדרי חבריך.
המקהלה.
8 אם לא תדעי, יפה בנשים,
לצאת בעקבותיו של שֶׁלְךָ עֵדֶר,
ו הוביל רעו את ילדיכם ליד בקתות הרועים.
הבעל.
9 אל בריחתי, כאשר הוא רתום אל מרכבות פרעה,
אני משווה אותך, הו ידידי.
10 לחיייך יפות בין שרשראות,
הצוואר שלך יפה באמצע שורות הפנינים.
11 נעשה לך שרשראות זהב, משובצות כסף.
האישה.
12 בעוד המלך על משכבו,
הנרד שלי נתן את ריחו.
13 שקית מור היא לי דובי,
אשר נחה בין שדיי.
14 אהובי לי כאשכול עצי ברוש,
בכרמי אנגדי.
הבעל.
15 כן, את יפה, ידידי; כן, את יפה!
העיניים שלך הן עיניים יוֹנָה.
האישה.
16 כן, יפה אתה, אהובי; כן, אתה מקסים!
המיטה שלנו היא ערוגה של ירק.
הבעל.
17 קורות בתינו ארזים,
הפאנלים שלנו עשויים מעץ ברוש.
פרק 2
האישה.
1 אני נרקיס השרון,
שושנת העמקים.
הבעל.
2 כמו שושן בין קוצים,
זאת חברתי בין הבנות הצעירות.
האישה.
3 כעץ תפוח בתוך עצי היער,
זֶה אִהֲדִיבִי בְּבַחֲרִים.
השתוקקתי לשבת בצילו,
ופירותיו מתוקים לחכי.
4 הוא הביא אותי אל שֶׁלָה מַרְתֵף,
והדגל שהוא מרים מעליי הוא אהבה.
5. תמכו בי עם עוגות ענבים,
חזק אותי בתפוחים,
כי אני חולה אהבה.
6 ידו השמאלית תתמוך בראשי,
וְכִי יָמִינוֹ תַּחֲבֹקֵנִי.
הבעל.
7 אני משביע אתכן, בנות ירושלים,
על ידי צבאים ואיילות השדות,
אל תעיר, אל תעורר את האהוב,
לפני שהיא רוצה.
האישה.
8 קול דובי! הנה הוא בא,
מדלגים מעל ההרים,
קופץ מעל הגבעות.
9 אהובי דומה לצבי,
או לעורף האיילות.
הנה זה, זה מאחורי הקיר שלנו.,
מביט מהחלון,
ריגול דרך הסורג.
10 דִּבֵּר דְּבָרִי, אָמַר אֵלַי:
»"קומי, ידידי, יפהפייה, ובואי!"
יא כי הנה, תם החורף;
הגשם פסק, הוא נעלם.
12 הפרחים הופיעו על הארץ,
הגיע זמן השירים;
קול התור נשמע בכפר שלנו;
13 עץ התאנה מוציא פריו,
הגפן הפורחת מדיפה את ריחו.
קומי, ידידי, יפהפייה, ובואי!
14 יונה שלי, מי מחזיק אותך בנקיק הסלע,
במחסה של הקירות התלולים.
הראה לי את פניך,
תן לי לשמוע את קולך;
כי קולך מתוק,
ואת פניך המקסימות.
15. קחו מאיתנו את השועלים,
השועלים הקטנים,
אשר הורסים את הכרמים,
כי הגפנים שלנו פורחות.«
טז דודי לי, ואני שלו;
הוא רועה הצאן שלו בין החבצלות.
17 לפני שיגיע קרירות היום,
ותנו לצללים לברוח,
חזור!... היה כמוני, אהובי,
לצביה או לעור האיילות,
על ההרים החצובים בנקיקים.
פרק 3
1 על מיטתי, בלילה,
חיפשתי את אשר ליבי אוהב;
חיפשתי את זה ולא מצאתי.
2. הבה נקום, אמרתי לעצמי, בואו נחקור את העיר,
הרחובות והכיכרות,
הבה נחפש את מי שליבי אוהב.«
חיפשתי את זה ולא מצאתי.
3 השומרים פגשו אותי,
אלו המסיירים בעיר:
»"ראית את מי שליבי אוהב?"«
4 בקושי עברתי אותם,
שמצאתי את מי שליבי אוהב.
תפסתי את זה ואני לא אוותר.,
עד שהבאתי אותו לבית אמי,
ובחדר של זו שילדה אותי.
הבעל.
5 אני משביע אתכן, בנות ירושלים,
על ידי צבאים ואיילות השדות,
אל תעיר, אל תעורר את האהוב,
לפני שהיא רוצה.
המקהלה.
6 מי זה העולה מן המדבר,
כמו עמוד עשן,
מדיפים ניחוחות של מור ולבונה,
כל התבלינים מהסוחרים?
ז זה אפיון של שלמה;
סביבו, שישים גברים אמיצים,
מִבֵּין גְּבוֹרֵי יִשְׂרָאֵל;
8 כולם חמושים בחרבות,
מאומן לקרב;
כֹּל דֶלֶת חרבו על ירכו,
עֲבוּר לִפְסוֹל האזעקות של הלילה.
9 המלך שלמה עשה לעצמו מצע
יערות לבנון.
10 הוא עשה את עמודי הכסף,
משענת הגב הזהובה, המושב הסגול;
באמצע יש רקמה.,
עבודה של’אהבת בנות ירושלים.
יא צאו בנות ציון וראו את המלך שלמה.,
עם הכתר שבו אמו הכתירה אותו,
ביום חתונתה,
היום של שִׂמְחָה מליבו.
פרק 4
הבעל.
1 כן, את יפה, חברתי; כן, את יפה!
העיניים שלך הן עיניים יונים מאחורי צעיףך;
שיערך כמו עדר עיזים,
מושעה מ אגפים של הר גלעד.
2 שיניך כעדר כבשים גזוזות,
אשר עולים מבית הכביסה;
כל אחת נושאת שני תאומים.,
וְאֵין ביניהם עֲקָר.
3 שפתיך כחוט סגול,
וְפִיךָ נַעֲמֵה;
הלחי שלך כמו חצי רימון.,
מאחורי הצעיף שלך.
4 צוארך כמגדל דוד,
נבנה עבור לְשָׁרֵת מַחסָן נֶשֶׁק;
אלף מגנים תלויים שם,
כל מגני האמיצים.
5 שני שדיך כשני עופרים,
תאומים של צבי,
רועות בין החבצלות.
6 לפני שיגיע קרירות היום,
ותנו לצללים לברוח,
אלך אל הר המור,
וְאַל גַּב הַבְּלוֹנָה.
7 את כל כך יפה, חברתי,
ואין עליך שום כתם!
8 איתי, בואו מ לבנון, שֶׁלִי אֲרוּסָה,
בואו איתי מלבנון!
הביטו מפסגת אמנה,
מפסגת סניר וחרמון,
מאורות אריות,
הרים של נמרים.
9 גנבת את ליבי, אחותי הארוסה
גנבת לי את הלב עם לְבַד ממבטך,
רק על ידי אחת הפנינים מהשרשרת שלך.
10 מה חן אהובך, אחותי הארוסה!
כמה טובה אהבתך מיין,
וריח בשמיך, ככל התבלינים!
11 שפתיך נוטפות דבש, שֶׁלִי אֲרוּסָה,
דבש וחלב תחת לשונך,
וריח בגדיך הוא כמו ריח של לבנון.
12 זהו גן סגור שאחותי הארוסה,
מקור סגור, מעיין אטום.
13 נבטיך כחורשת רימונים,
עם הפירות המעודנים ביותר;
ברוש עם נרד,
14. נרד וזעפרן,
קינמון וקינמון,
עם כל עצי הלבונה,
מור ואלוורה,
עם כל הבלזמים הטובים ביותר.
15 מקור הגנים,
בארות מים מתוקים,
נחל הזורם מלבנון!
האישה.
טז קומו, רוחות צפון, בואו, רוחות דרום!
נשיפת גניי, ותנו לעצי הבלזם שלה לפרוח!
תן לאהובי להיכנס לגנו,
ויאכל מפירותיו היפים!
פרק 5
הבעל.
1 נכנסתי לגני, אחותי הארוסה,
אֶסְפַּצְתִּי מוֹר וְאֶת-מֶרְי;
אכלתי את חלת הדבש שלי עם הדבש שלי.,
שתיתי את היין שלי עם החלב שלי!
תאכלו, חברים, שתו, תשתכרו, אהובי.
האישה.
2 אני ישן אבל ליבי ער...
זה קולו של אהובי! הוא דופק:
»"פתחי לי, אחותי, חברתי",
יונתי, יונתי הטהורה;
כי ראשי מכוסה טל,
הלולאות השיער שלי ספוג "טיפות הלילה".
3 הורדתי את הטוניקה שלי, איך אני מחזירה אותה?
רחצתי את רגליי, איך אוכל ללכלך אותן שוב?
4 אהובי הכניס את ידו דרך החור של המנעול,
וליבי נרגש בשבילו.
5 קמתי לפתוח לאהובי,
ומידיי נטף המור,
מור נפלא מאצבעותיי,
על ידית המנעול.
6 אפתח לאהובי;
אבל אהובי נעלם; הוא ברח.
הייתי לא בנוח כשהוא דיבר אליי.
חיפשתי אותו, ולא מצאתי;
התקשרתי אליו, הוא לא ענה.
7 השומרים פגשו אותי,
אלו המסיירים בעיר;
הם היכו אותי, הם חבלו אותי;
הם לקחו לי את המעיל.,
אלו ששומרים על החומה.
ח אני משביע אתכן, בנות ירושלים,
אם תמצא את אהובי,
מה תגיד לו?...
אני כל כך חולה מאהבה!
המקהלה.
9 מה יש לאהובך ש... אַחֵר אָהוּב,
אה, היפה שבנשים?
מה יש לאהובך ש... אַחֵר אָהוּב,
כדי שתדמיין אותנו ככה?
האישה.
10 אהובי רענן וורוד;
זה בולט בין עשרת אלפים.
11 ראשו זהב טהור,
תלתלי השיער שלה, גמיש כמו סנפירים,
שחורים כמו עורב.
12 עיניו כיונים על נחלים,
רחצה בחלב,
מונחים על הגדות.
13 לחייה כערוגות עצי בלסם,
ריבועים של צמחים ריחניים;
שפתיה הן חבצלות,
שממנו מגיע המור הטהור ביותר.
14 ידיו כגלילי זהב,
מצופה באבני תרסיס;
חזהּ הוא יצירת מופת משנהב,
מכוסה בספירים.
15 רגליה עמודי בהט,
מונחים על בסיסים של זהב טהור.
המראה שלו הוא של לבנון,
אלגנטי כמו ארז.
16 חיכו אינו אלא מתיקות,
וכל אישיותה אינה אלא קסם.
זאת אהובי, זאת חברתי,
בנות ירושלים.
פרק 6
המקהלה.
1 לאן נעלם אהובך?,
אה, היפה שבנשים?
לאיזה כיוון פנה אהובך?,
כדי שנוכל לחפש את זה איתך?
האישה
2 אהובי ירד לגנו,
לערוגות עצי הבלזם,
לרעות הצאן שלו בגנים,
ולקטוף חבצלות.
3 אני לדודי, ודודי לי;
הוא רועה הצאן שלו בין החבצלות.
הבעל.
4 יפה את, ידידי, כמו תרצה,
מקסים כמו ירושלים,
אבל נוראיים כמו גדודים.
5 הסיט את עיניך ממני,
כי הם מפריעים לי.
שיערך כמו עדר עיזים,
מושעה מ אגפים של הר גלעד.
6 שיניך כעדר כבשים,
אשר עולים מבית הכביסה;
כל אחת נושאת שני תאומים;
וּבְהֵם, אֵין עֲקָר.
7 לחיך כמו חצי רימון,
מאחורי הצעיף שלך.
8 שישים מלכות, שמונים פילגשים,
ואינספור נערות צעירות:
9 רק אחת היא יונתי, יונתי הטהורה;
היא בתה היחידה של אמה.,
האהוב על האישה שילדה אותו.
הנשים הצעירות ראו אותה והכריזו עליה ברוכה;
מלכות ופילגשים ראה אותה והם שיבחו זאת:
10. איזה מהם מופיע כשחר?,
יפה כמו הירח, טהורה כמו השמש,
אבל נוראיים כמו גדודים?«
11 ירדתי אל גן עצי האגוז,
לראות את עשב העמק,
כדי לראות אם הגפן צומחת,
אם עצי הרימון פורחים.
12 אני לא יודע, אבל אהבתי גרמה לי להתרומם
על מרכבות עמי האציל.
פרק 7
המקהלה.
1 חזרי, חזרי, שולמית?
תחזור, תחזור, כדי שנוכל לראות אותך.
הבעל.
למה אתה מסתכל על השולמית?,
כמו ריקוד מחניים.
המקהלה.
2 כמה יפות כפות רגליך בפנים שלך סנדלים, נסיכה!
עיקול גבך הוא כמו שרשרת,
עבודתו של אמן.
3 טבורך כגביע מעוגל,
שבהם אין מחסור ביין בטעמים.
הבטן שלך היא ערימת חיטה,
מוקף בחבצלות.
4 שני שדיך כשני עופרים,
תאומים של צבי.
5 צוארך כמגדל שן;
העיניים שלך כְּמוֹ בריכות חשבון,
ליד שער העיר הצפופה הזו.
האף שלך כמו מגדל... לבנון,
מי צופה בצד של דמשק.
6 הראש שלך מוצב מעלייך כמו הר הכרמל.,
שער ראשך כאדום סגול:
מלך כבול בתלתליו.
הבעל.
7 כמה את יפה, כמה את מקסימה,
שֶׁלִי אהבה, בין תענוגות!
8 גובהך דומה לעץ דקל,
ושדיך לענביה.
9 אמרתי: אטפס על עץ הדקל,
אני אבין את המערכות.
יהי שדיך כאשכולות ענבים על הגפן,
ריח הנשימה שלך כמו האחד תפוחים,
10 וחיך כמו יין משובח!…
האישה.
אשר זורם בקלות עבור אהובי,
אשר מחליק על שפתיהם של אלו הנרדמים.
11 אני של אהובי,
ו זה לכיוון שלי שהוא לובש את רצונותיו.
12 בוא אהובי, נצא לשדות,
בואו נבלה את הלילה בכפרים.
13 מוקדם בבוקר נלך אל הכרמים,
נראה אם הגפן ינבע.,
אם הניצנים נפתחו,
אם עצי הרימון פורחים;
שם אתן לך את אהבתי.
14 דונאים גורמים לך להרגיש שֶׁלָהֶם רֵיחַ,
ו יש לנו כל הפירות הטובים ביותר ממש בפתח ביתנו.,
החדשים וגם הישנים:
אהובי, שמרתי אותם בשבילך.
פרק 8
1 הו! למה אתה לא אח בשבילי,
מי היה יונק את שדי אמי!
אם הייתי פוגש אותך בחוץ, הייתי מנשק אותך.,
מוּפתָע הָיָה יָכוֹל לבוז לי.
2 אביאך, אביאך אל בית אמי.
היית מלמד אותי;
ואתן לך לשתות יין בטעמים,
את המיץ מהרימונים שלי.
3 ידו השמאלית תחת ראשי,
וידו הימנית אוחזת בי מחובקת.
הבעל.
4 אני משביע אתכן, בנות ירושלים,
אל תעיר, אל תעורר את האהוב,
לפני שהיא רוצה.
המקהלה.
5 מי זה העולה מן המדבר,
נשענת על אהובה?
הבעל.
הערתי אותך מתחת לעץ התפוח,
שם אמך ילדה אותך;
שם, היא ט’היא הרתה אותך שם, וילדה אותך.
6 שימני כחותם על לבך,
כמו חותם על זרועך;
כי אהבה חזקה כמו המוות,
קנאה נוקשה כמו שאול.
תשוקותיו הן תשוקות אש,
להבת יהוה.
7 מים גדולים לא יוכלו לכבות אהבה,
והנהרות לא יציפו.
האם יתן אדם את כל אוצר ביתו בעד אהבה?,
רק נפגין כלפיו זלזול.
המקהלה.
8 יש לנו אחות קטנה,
למי אין שׁוּב של שדיים:
מה נעשה למען אחותנו?,
היום שבו נחפש אותה?
9 אם זה קיר,
נעטיר אותו בכסף;
אם זו דלת,
נסגור אותו עם קרשי ארז.
האישה.
10 אני קיר,
והשדיים שלי כמו מגדלים,
אז, בעיניו, אני זו שמצאה שָׁלוֹם,
המקהלה.
יא לשלמה היה כרם בבעל המון,
הוא הפקיד את הכרם בידי שומרים,
ובשביל פירותיו כל אחד היה צריך להביא לו אלף
מאות שנים של כסף.
האישה.
12 הכרם אשר לי, לרשותי:
לך, שלמה, אלפי מאות שנים,
ומאתים לשומרי פריו.
הבעל.
13 יושבי הגנים,
חבריך הקשיבו בתשומת לב לקולך:
ארצה לתת לי לשמוע את זה.
האישה.
14 מנות, אהובי,
והיו כמו צבי,
או לעור האיילות,
על הרי עצי הבלזם!
