שמעון הכנעני הקדוש (שמעון הקנאי): ממרד לאהבה אוניברסלית

שמעון, שליח של ישו מהמאה הראשונה, מגלם את המטמורפוזה הרדיקלית של מהפכן יהודי לעד לאהבה אינסופית. הוא מכונה "הקנאי" בשל חברותו בתנועת התנגדות עזה זו נגד הכיבוש הרומי, ומגלה בישוע שחרור עמוק יותר מזה של נשק. הוא מוזכר בכל ארבע רשימות השליחים בבשורות, תמיד לצד יהודה, ונושא שם שפירושו "אלוהים שמע". מסעו מזכיר לנו שהאמונה הנוצרית הופכת ודאויות פוליטיות למחויבות רוחנית, הדרה לאומנית לפתיחות אוניברסלית, וקנאות לצדקה.

מלוחמת גרילה לאחווה אוניברסלית

שמעון נולד ככל הנראה בגליל בתחילת המאה הראשונה, בארץ ישראל תחת שלטון רומי, שם התבשלו מתחים ותקוות משיחיות. המונח "קנאי" מתייחס לאותם יהודים שדחו באלימות דיכוי זר ודגלו בטוהר דתי באמצעות פעולה מזוינת. ישנם היסטוריונים הממקמים את הופעתה המבוססת של תנועה זו בסביבות שנת 6 לספירה, במהלך מפקד האוכלוסין הרומי שעורר את מרד יהודה הגלילי. אחרים מאמינים שהמונח פשוט מצביע על קנאות נלהבת לתורה, ללא כל שיוך מאורגן.

ישוע קורא לשמעון לשורותיו בין שנים עשר, צעד נועז המפגיש דמויות מנוגדות: שמעון הקנאי לצד מתי, גובה מסים בשירות רומא. דו-קיום זה מעיד על אופייה הרדיקלי של הבשורה, החוצה פילוגים פוליטיים. שמעון נוטש בהדרגה את ודאויותיו המהפכניות כדי לאמץ מלכות שאינה באה בכוח או בהתבוננות, אלא באמצעות התנצרות פנימית.

הבשורות אינן מתעדות מילים ישירות משמעון. רק שמו מופיע ברשימות השליחים, שתמיד מקושרות ליהודה תדיאוס. שיקול דעת טקסטואלי זה עומד בניגוד חריף לשינוי שעבר: המעבר מאידיאולוגיה לאומנית למסר האוניברסלי של ישו דרש התעלמות רדיקלית מאמונותיו הישנות. שמעון למד שחופש אמיתי אינו מושג בחרב, אלא באהבה, הכוללת אפילו את האויב הרומי.

לאחר חג השבועות, המסורת ממקמת את דרשותיו של שמעון במצרים, ולאחר מכן בפרס (איראן של ימינו) שם הצטרף ליהודה. יחד, הם הכריזו את הבשורה בארצות עוינות, הרחק מגליל מולדתם. מות הקדושים המשותף שלהם, על פי דיווחים מאוחרים יותר, התרחש בסביבות 65-70 לספירה, כאשר שמעון נהרג על ידי כמרים פרסיים שסירבו להמיר חברים בעלי השפעה בקהילתם. מקורות מסוימים אומרים שהוא מת נצלב, אחרים עורפו את ראשו, אך כולם מדגישים את נאמנותו הבלתי מעורערת.

הדורות הבאים הנוצרים זוכרים את שמעון כמי שמתנצר רדיקלי, כזה שנוטש את נשקו האידיאולוגי לטובת שירות הבשורה הבלתי חמוש. הוא מדגים כי ישו אינו דוחה איש, אפילו לא את אלה שאמונותיהם בעבר מנוגדות בתכלית למסר השלום שלו.

בין היסטוריה לסמלים רוחניים

הבשורות מעידות על קיומו של שמעון ועל כינויו "קנאי", המוזכר במפורש על ידי לוקס (6:15 ומעשי השליחים 1:13), בעוד מתי ומרקוס משתמשים במונח "כנעני", תעתיק ארמי ככל הנראה של אותו מושג של קנאות נלהבת. כינוי כפול זה מאשר מציאות היסטורית מוצקה: שמעון נשא זהות שאופיינה במחויבות רדיקלית.

האגדה מפרטת בהרחבה את שירותו של שמעון במזרח. תיאורים אפוקריפיים מהמאה ה-4 מתארים אותו במסע עד ארמניה, והמיר אוכלוסיות שלמות באמצעות ניסים מדהימים: ריפוי המוניים, תחיית המתים ועימותים מנצחים עם קוסמים פרסים. מסורת מזרחית טוענת שהוא ייסד את כנסיית גאורגיה עם אנדרו. תיאורים אלה מעצימים מבחינה היסטורית את שליחותו בפועל, אך מבטאים אמת תיאולוגית: הבשורה חורגת מכל גבול, אפילו העוינת ביותר.

סמלו של שמעון הוא המסור או הגרזן, כלי מות הקדושים שלו על פי מסורות שונות. דימויים אלימים אלה עומדים בניגוד להמרתו לאי-אלימות אוונגליסטית, ויוצרים מתח פורה: הקנאי החמוש מת בחרב, אך למען מטרה המתעלה על כל אלימות. המסורת הביזנטית מתארת אותו אוחז בכתבי הקודש, ומדגישה כי הדבר מחליף כעת את חרב אמונותיו הקודמות. יום חגו המשותף עם יהודה, שנחגג ב-28 באוקטובר במערב, מבטא את חברותם השליחית ואת עדותם המשותפת למות הקדושים.

מסר רוחני

שמעון מלמד אותנו על התמרתן של ודאויות הכולאות אותנו. קנאותו הפוליטית, לגיטימית לנוכח דיכוי, הופכת, לאורו של ישו, לקנאות למלכות המקיפה את כל העמים. הוא מגלם את המטמורפוזה הקשה של מי שמגלה שגם אלוהים אוהב את אויביו. מסעו מאתגר את נוקשותנו: אילו אמונות אידיאולוגיות, איזה כעס מוצדק עלינו להציע למשיח כדי שיוכל להפוך אותן לצדקה אוניברסלית? שמעון מזכיר לנו שהליכה בעקבות ישו דורשת לפעמים לנטוש את קרבותינו היקרים ביותר כדי לאמץ את שלו: קרב האהבה ללא תנאי. הקנאי מניח את נשקו לא מתוך חולשה, אלא משום שמצא כוח עליון, הכוח שממיר לבבות.

תְפִלָה

שמעון, שליחו של ישו ועד לחסדיו, אתה שהנחת בצד את ודאויותיך הלוחמניות כדי לאמץ אהבה אוניברסלית, השג עבורנו את חסד ההתנצרות העמוקה.

עזרו לנו להפוך את כעסם הלגיטימי לצדקה סבלנית, את שיפוטינו לקבלה פנים אחווהית.

תן לנו את אומץ ליבך להכריז את הבשורה בארצות העוינות של זמננו, שם שולטות אדישות ודחייה.

מי ייתן וקנאותנו לא תשרת עוד את מטרותינו הצרות, אלא את המלכות המקיפה את כל האנושות.

הצטרפו אלינו בדרך המובילה ממרד לשלום, מהדרה לאחווה.

בתערוכתך, מי ייתן ונהפוך לעדים לרכות אלוהית.

אָמֵן.

לחיות

• זהה אמונה או שיפוט שמגבילים אותך, הצג אותם בפני אלוהים ובקש ממנו להרחיב אותם למידת אהבתו האוניברסלית.
• התפללו עבור אדם או קבוצה שאתם רואים בהם יריב פוליטי, אידיאולוגי או דתי, ובקשו את החסד לראות בהם אחים.
• קראו את יוחנן י"ד 15-24 (תגובתו של ישוע לשאלתו של יהודה, חברו של שמעון) תוך כדי הרהור על התגלותו של ישוע באהבה קונקרטית ולא במחוות פומביות גדולות.

זֵכֶר

אף מקום פולחן מרכזי במערב אינו טוען ישירות להחזיק בשרידי שמעון. המסורת הארמנית סוגדת לקברו לכאורה במנזר תדאוס הקדוש (קרא קליסה) בצפון מערב איראן, מבנה מהמאה ה-7 הממוקם באזור הררי ומרוחק. שרידים חלקיים נשמרו בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא מאז המאה ה-17, משותפים עם אלו של יהודה. בצרפת, כמה כנסיות כפריות נושאות את שמו, שלעתים קרובות קשורות לקהילות של לוחמי התנגדות או מומרים. איקונוגרפיה מימי הביניים כמעט ולא מתארת אותו לבדו, כמעט תמיד מלווה ביהודה, ומדגישה את אחוותם האפוסטולית הבלתי נפרדת. זכרו נותר דיסקרטי במערב, אך תוסס יותר בכנסיות המזרחיות, המעריכות את שליחותו הפרסית.

פּוּלחָן

• קריאותאפסים ב':19-22 (בניית הכנסייה על יסודות השליחים); לוקס ו':12-19 (קריאת שנים עשר) או יוחנן יד:15-24 (דיאלוג עם יהודה בסעודה האחרונה).
• הִמנוֹן"אתם אור העולם, לכו ולמדו את כל הגויים" - שיר של השליחים המעורר את שליחותם האוניברסלית.