התחייה: יותר מתיאוריה, התקווה החיה של העולם כיום

כיכר פטרוס הקדוש, 5 בנובמבר 2025. תחת שמש הסתיו של רומא, ליאו ה-14, אַפִּיפיוֹר בהיותו מאמריקה, הוא פונה לאלפי מתפללים. אך באותו יום, המסר שלו אינו נועד לעורר רגשות: הוא נועד לעורר. בפשטות הישירה האופיינית לו, הוא מצהיר:
«"תחייתו של ישו? זו אינה רעיון, וגם לא תיאוריה: זהו האירוע המכונן של האמונה.".

מילים אלה משאירות חותם עמוק. הן מאלצות אותנו לחזור אל העיקר - אל הכוח המניע שעובר דרך האמונה הנוצרית: ללא תחיית המתים, הכל קורס. פאולוס אמר זאת בבהירות הרגילה שלו: "אם המשיח לא קם לתחייה, אמונתנו חסרת תועלת".«

אבל מה זה אומר? ליאו ה-14 כאשר הוא מדבר על "האירוע"? ומדוע, במאה ה-21, מסר זה מקבל עוצמה מחודשת?

מילים מושרשת במציאות

ה- אַפִּיפיוֹר הוא לא מדבר על "אידיאולוגיה נוצרית". הוא לא מציע דוקטרינה מנותקת מהמציאות - הוא מדבר על עובדה. מבחינתו, ישו שקם לתחייה אינו מבנה סמלי אלא אבן הפינה של ההיסטוריה האנושית.

ליאו ה-14 יודע שהוא עומד מול גברים ונשים הסובלים מ- עייף מהחייםאבטלה, מלחמות, בדידות, מחלות, משפחות שבורות. הוא יודע שהמילים "תקווה", "הצלה", "חיים חדשים" עלולות לצלצל ריק. לכן הוא בולע את המושגים המופשטים הללו בשלמותם ומקים אותם לתחייה בעצמו:

«"חג הפסחא אינו מבטל את הצלב", אמר, "אבל הוא גובר עליו בדו-קרב העצום ששינה את ההיסטוריה האנושית".

במילים אחרות: אלוהים אינו מבטל את הסבל; הוא משנה אותו. וההשתנות הזו, המעבר הזה ממוות לחיים, אינה נדחקת לעבר מיתולוגי - היא פועלת בחיי היומיום של המאמינים.

תעלומת הפסחא בקצב הימים

ה- אַפִּיפיוֹר זה נעצר בתצפית פשוטה: חיי אדם, בתערובת של כאב ושמחה, תופסים בכל רגע את הדינמיקה של מתחם הפסח.

כל צער שמתגברים עליו, כל סליחה שניתנה, כל התחלה חדשה שחיים בענווה, הופכים למקום בו נחווית התחייה.

ליאו ה-14 לאחר מכן הוא מצטט את הקדושה אדית שטיין, פילוסופית יהודייה שהפכה לנזירה כרמליתית. מֵת באושוויץ: "הרגע נותן לנו ולוקח לנו, אך אנו נועדנו להתעלות מעל הגבול."

זה בדיוק זה, אמר ה- אַפִּיפיוֹרשהמפגש בין הצלב לאור מתרחש: בקטע זה מ"הכל אבוד" ל"הכל אפשרי".

כוכב הצפון של לב האדם

בקטכזה שלו, ליאו ה-14 משתמש בתמונה מרהיבה: ישו כ"כוכב הצפון""של חיינו הכאוטיים לכאורה.

נוסחה זו, עמוקות מקראית, מצטרף לדורנו המבולבל. בתקופה בה גברים ונשים רבים מאבדים את דרכם, הבשורה מזכירה לנו שאלוהים אינו מבטיח היעדר חושך אלא אור שמדריך אפילו בלב הלילה.

האפיפיור מקשר את התקווה הזו ל"עבודה פנימית": הבחנה, הקשבה, בחירה. הוא מזמין כל אדם לזהות בתוך הכאוס שלו אפשרות למפגש עם החיים.

"תנועה פנימית זו, המתאמצת לעבר מעבר", במילותיו, אינה בריחה: זוהי עצם האינטואיציה של מה סנט אוגוסטין הוא כינה זאת "התשוקה לנצח הנטועה בלב האדם".

אמונה כטיפול וריפוי

בתקופה שבה העולם רועד תחת מלחמות, משברים אקולוגיים וקיטוב פוליטי קיצוני, קולו של אַפִּיפיוֹר זה כמעט נשמע כמו תרופה: "ההכרזה על חג הפסחא הופכת לטיפול וריפוי."

הרעיון רב עוצמה: תחיית המתים אינה רק אירוע רוחני, אלא תרופה לנשמה ולעולם.

אישה שסולחת לאחיה לאחר שנים של שתיקה, רופא שנשאר לצד מיטתו של אדם גוסס, צעיר שמוותר על נקמה: כולם, במחוות הזעירות הללו, כבר מגלים את התחייה בפעולה.

בלי תיאוריות, בלי הדגמות גדולות, ליאו ה-14 מחזיר את האמונה למרכזה: אַהֲבָה שנותן חיים כשנדמה שהכל אבוד.

אפיפיור מושרש במודרניות

ליאו ה-14 הוא אינו בורח מזמנו; הוא צולל לתוכו. כהונתו האפיפיורית, המאופיינת בקריאות לצדק אקולוגי ופיוס פוליטי, מלווה בדגש על תפילה מהורהרת.

במהלך פגישת הקהל הזו ב-5 בנובמבר, הוא קישר את "צלבי זמננו" - מגפה, עקירה, תרבות חד פעמית, מלחמות נשכחות - לאור היחיד הזה: התחייה כ"שחר של תקוות חג הפסחא".

סינתזה זו בין התבוננות לפעולה מזכירה את התאולוגיה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזילמי ליאו ה-14 לווה את המילים מ"שיר השמש": אל מול המוות, אח שמש אינו רועד, הוא שר.

תחיית המתים: אירוע או מטאפורה?

אולי כאן טמון לב המסר: התחייה, עבור ה אַפִּיפיוֹרזה לא סמל להתחדשות מוסרית, אלא מעשה של בריאה. גופתו של ישוע, מתה באמת, חיה באמת.

עם זאת, עבור האדם המודרני, אמונה בנס כזה היא כמעט אתגר אינטלקטואלי. זו הסיבה ליאו ה-14 מתעקש: אמונה אינה ויתור על התבונה, אלא התרחבותה.

הוא מרבה לצטט את הבנדיקטיני האיטלקי הגדול רומנו גווארדיני: "אמונה אינה מחליפה את המחשבה; היא פותחת אותה לאינסוף".“

להאמין בתחיית המתים פירושו לדחות את הפטליזם. פירושו לאשר שהמציאות אינה עוצרת בנראה לעין, שהאמת של העולם כוללת את הבלתי נראה, ולחיים יש את המילה האחרונה.

החוויה של הקדושים

"כולנו נקראים להיות קדושים", הוא מצהיר. ליאו ה-14 בסוף הקטכיזם שלו.

תזכורת זו אינה רק דקורטיבית: היא חלק מחזון קונקרטי מאוד של קדושה. עבורו, הקדוש אינו זה המרחף מעל בני האדם, אלא זה שחי את התחייה בלב המציאות.

האם המנחמת, הצדיק המתנגד לשחיתות, הזקן שמתפלל בעדינות למען האנושות - כולם מאריכים את מתחם הפסח.

יום כל הקדושים, אשר חגגה הכנסייה זה עתה, הופך עבור ליאו ה-14 חגיגה של אנושות שהתפייסה: התחייה מתפשטת אל בשרם של בני האדם.

תקווה אל מול סבל העולם

בסוף הדיון, ה- אַפִּיפיוֹר הוא מרחיב את נקודת המבט שלו כך שתכלול גם את בורמה, הנמצאת במלחמה מזה שנים. הוא מתפלל למען הסובלים מסכסוכים נשכחים ומבקש מהקהילה הבינלאומית לא לעצום עין.

תפילה זו אינה סטייה מהנושא: היא מעבירה את מהות מסר הפסחא. התחייה אינה מבטלת את סבל העולם; היא מתעלה עליו, היא נותנת לו משמעות: משמעות של קטע.

כשהוא מתקשר שָׁלוֹם, ליאו ה-14 הוא פועל כרועה של התחייה: הוא מעיד כי ישו החי פועל אפילו בהיסטוריה הפצועה ביותר.

אירוע ההקמה נערך מחדש היום

מדוע התחייה אינה תיאוריה? משום שהיא נחווית, ולא מוסברת.

נזיר זקן אמר פעם, "התחיית המתים אינה מושג שיש להבין, אלא מפגש שיש לחוות." זה מה... ליאו ה-14 רוצה לחזור ולהדגיש: האמונה הנוצרית אינה מערכת, אלא מערכת יחסים חיה.

בקטכיזות שהוא מקדיש לישוע המשיח, הוא מדגיש שהתחייה היא גם האלפא וגם האומגה של... נַצְרוּת: נקודת ההתחלה והאופק הסופי. בלעדיה, תולדות הישועה אינן אלא טרגדיה. איתה, הכל הופך להבטחה.

לחיות עם תחיית המתים כל יום

כיצד נוכל לחיות את האמת הזו במונחים קונקרטיים? ליאו ה-14 מספק מספר כיוונים:

• לקבל כל יום כמתנה, גם כשהוא מרגיש כבד.
• לחפש בתפילה את הכוח לקוות כנגד כל תקווה.
• לראות בכישלונות לא את הסוף, אלא את האפשרות של התחלה.
• עדותו של שִׂמְחָה פסקל בתנועות רגילות - חיוך, ביקור, מילת פיוס.

הוא מרבה לחזור על כך שאמונה צומחת נֶאֱמָנוּת לדברים הקטנים: "הבשורה היא אלוהים הנוכח באבק שבילי האדם."

תעלומה שמדברת לכולם

מסר זה נוגע אפילו באלה שאינם מאמינים. התחייה, בשפתה הסמלית, מציבה בפני כל אחד מאיתנו את שאלת המשמעות: מה אנו עושים עם פצעינו? האם אנו עדיין יכולים להאמין שהחיים מנצחים?

עבור מאמינים, זוהי ודאות. עבור מחפשי האמת, זוהי נותרת הבטחה.

ו ליאו ה-14בקול רגוע, הוא ממשיך להעיד: "האדם מוגבל, אך נברא לחיי נצח." מתח זה, רחוק מלהיות סתירה, הופך לנשימת התקווה עצמה.

לסיכום: שריפת הפסחא

לאלו המחפשים תשובות, ליאו ה-14 זה לא מציע תיאוריה, אלא מפגש. לתחיית המתים אין שום דבר רעיוני; היא אש.

זה עדיין בוער בליבם של אלה שמסרבים להתייאש. זה מאיר את בורמה מוכת המלחמה, חדר בית חולים, שולחן משפחה, מזבח כפרי. זה עובר דרך המאות, דומם אך בלתי מנוצח.

וזו כל הנקודה של דבריו של אַפִּיפיוֹרכל עוד ישו חי, שום דבר לא אבוד.

בכיכר פטרוס הקדוש, ב-5 בנובמבר 2025, אלפי פנים הבינו: התחייה אינה זיכרון; זהו העתיד שכבר החל.