קריאה מספר בן סירא החכם
ה' הוא שופט
אשר מגלה אובייקטיביות כלפי אנשים.
זה לא פוגע בעניים.,
הוא שומע לתפילת העשוקים.
הוא לא בז לתחינת יתום,
וגם לא תלונותיה החוזרות ונשנות של האלמנה.
אלו ששירותם רצוי בעיני אלוהים יתקבלו יפה.,
תפילתו תגיע לגן עדן.
תְּפִלַּת עֲנִיִּים חוֹלֶכֶת אֶת הַעננים;
כל עוד היא לא השיגה את מטרתה, הוא נשאר חסר נחמה.
הוא מתמיד עד שהעליון ישאיר בו את עיניו,
ולא גזר דין לטובת צדיקים ועשה צדק.
– דבר ה'.
כאשר תפילת הענווים שוברת את דממת השמיים
קולם של הנשכחים מגיע אל כס מלכותו של אלוהים: גלו כיצד עוני רוחני פותח נתיב מועדף אל ליבו של העליון ומשנה את מערכת היחסים שלנו עם הצדק האלוהי.
בעולם שבו הצלחה וכוח נראים כשולטים, ספר סירא חושף מהפך רדיקלי: תפילת העניים, החלשים והמדוכאים היא שחודרת את העננים ומגיעה ישירות ללב האל. קטע זה מספר סירא (סירא לה: טו ב-יז, כ-כב א) מכריז על אמת נצחית ועמוקה: אלוהים אינו אדיש למצב האנושי; הוא שופט חסר פניות המקשיב באופן מועדף לאלה שהעולם מתעלם מהם. פתגם עתיק זה, שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, מהדהד בעוצמה נבואית בחברה בת זמננו ומזמין אותנו לגלות מחדש את כוחה הטרנספורמטיבי של תפילת הענווים.
מאמר זה ידריך אתכם דרך חמש תנועות חיוניות: ראשית, נמקם טקסט זה בהקשרו ההיסטורי והרוחני; שנית, ננתח את הפרדוקס האלוהי של חוסר משוא פנים שמעדיף את העניים; לאחר מכן נחקור שלושה ממדים יסודיים - צדק אלוהי, התמדה בתפילה וסולידריות עם המדוכאים; לאחר מכן, ניצור קשרים עם המסורת הנוצרית הגדולה; ולבסוף, נציע דרכים קונקרטיות לגלם מסר זה בחיי היומיום שלנו.
הֶקשֵׁר
ספר סירא, המכונה גם קהלת, תופס מקום מיוחד בהיסטוריה המקראית. חיבור חוכמה זה, שנכתב בעברית בסביבות שנת 180 לפנה"ס על ידי ישוע בן סירא, חכם ירושלים, חובר ברגע מכונן בהיסטוריה היהודית. המחבר חי בתקופה של מתח עז כאשר התרבות ההלניסטית, שנוצרה עקב כיבושיו של אלכסנדר הגדול, איימה לפזר את הזהות הדתית של העם היהודי. לנוכח גל ההתבוללות התרבותית הזה, בן סירא שם לעצמו למשימתו לאשר מחדש את עוצמתה ורלוונטיותה של המסורת היהודית, ולהדגים כי חוכמת ישראל אינה נחותה בשום צורה מהפילוסופיות היווניות.
ההקשר ההיסטורי הזה מסביר את הטון הייחודי של הספר: בן סירא מבקש להעביר חוכמה המושרשת בתורה ובנביאים, תוך התמודדות עם אתגרי תקופתו. החכם כנראה לימד בבית ספר בירושלים, ואימן צעירים את המידות הטובות הנחוצות כדי לנווט בעולם מורכב. נכדו תרגם מאוחר יותר את הספר ליוונית בסביבות שנת 132 לפנה"ס, ובכך אפשר את הפצתו ברחבי העולם הים תיכוני ואת הכללתו בתרגום השבעים, התנ"ך היווני של הנוצרים הראשונים.
הקטע הספציפי שלנו, הממוקם בפרק 35, נמצא בחלק בספר המוקדש לפרקטיקה דתית אותנטית. בן סירא דן זה עתה בערך הקורבנות והפולחן, וטען כי שמירת התורה עדיפה על קורבנות פולחניים רבים. בהקשר זה הוא מציג תורה בסיסית על טבעו של אלוהים ויחסיו עם העניים, המדוכאים, היתומים והאלמנות - אותן קטגוריות של אנשים שבעולם העתיק מצאו את עצמם ללא הגנה חוקית או חברתית.
לטקסט הליטורגי שאנו לומדים יש מבנה מעוצב בקפידה: הוא מתחיל באישור של אובייקטיביות אלוהית, ממשיך ברשימה של אלה שאלוהים מקשיב להם בצורה מיוחדת (העניים, המדוכאים, היתום, האלמנה), ואז מגיע לשיאו בדימוי רב העוצמה של תפילה העוברת דרך העננים, ומסתיים בביטחון של התמדה מתוגמלת. התקדמות זו חושפת תאולוגיה עמוקה של תפילה וצדק אלוהי, שבה חולשה אנושית לכאורה הופכת באופן פרדוקסלי לדרך המועדפת אל ליבו של אלוהים.
הפרדוקס האלוהי נחשף
בלב הטקסט שלנו טמון פרדוקס מרתק שמערער את תפיסותינו הרגילות לגבי צדק: אלוהים מוצג כשופט "המגלה את עצמו נטול פניות כלפי אנשים", אך מיד לאחר מכן, הטקסט מאשר כי "הוא אינו חפץ בעניים" וכי "הוא שומע לתפילת המדוכאים". כיצד נוכל ליישב חוסר משוא פנים אלוהי זה עם מה שנראה כהעדפה בולטת לעניים?
פרדוקס לכאורה זה חושף למעשה הבנה עמוקה של צדק אמיתי. חוסר המשוא פנים של אלוהים אינו אומר שהוא מתייחס לכל בני האדם באופן זהה, ללא קשר לנסיבותיהם; אלא, פירושו שהוא אינו מושפע מקריטריונים של כוח, עושר או מעמד חברתי השולטים בשיפוטים אנושיים. בחברות עתיקות, כמו בחברות שלנו, בתי המשפט האנושיים מעדיפים לעתים קרובות, במודע או שלא במודע, את החזקים, את העשירים, את אלה שיש להם קשרים ואת האמצעים להגן על עצמם. אלוהים, לעומת זאת, הופך את ההיגיון המעוות הזה: חוסר המשוא פנים שלו טמון דווקא באי-שחזור העוולות המבניות המאפיינות את החברות שלנו.
באמירתו שאלוהים "אינו חפץ בעניים", בן סירא יוצר ניגוד מרומז אך רב עוצמה עם נוהלי המשפט של תקופתו. עניים, יתומים ואלמנות היו מקופחים באופן שיטתי בבתי המשפט האנושיים: חסרו להם האמצעים לשחד שופטים, הקשרים לעמוד על זכויותיהם, ולעתים קרובות אף ידע בהליכים משפטיים. לנוכח עוול מבני זה, אלוהים מציג את עצמו כשופט המחזיר את האיזון, הנותן קול למושתקים, המקשיב לאלה שלעולם לא מקשיבים להם.
פרדוקס זה של חוסר משוא פנים מועדף מוצא את הסברו האולטימטיבי בטבעו של אלוהים כבורא ואב הכל. דווקא משום שהוא אבי הכל, אלוהים מודאג יותר מהילד בסכנה, מהילד הפצוע, מהילד הנשכח. "אפשרות מועדפת זו לעניים", אם להשתמש בביטוי של התיאולוגיה המודרנית, אינה הדרה של העשירים אלא תיקון של ההדרה שהעניים כבר סובלים ממנה בסדר החברתי. היא מגלה את הרצון האלוהי להשיב שוויון בסיסי המופר על ידי מבני דיכוי אנושיים.
בן סירא מפתח חזון זה על ידי ריבוי קטגוריות של אנשים שאלוהים מקשיב להם במיוחד: המדוכאים, היתום והאלמנה. שלוש דמויות אלו מייצגות, בתנ"ך, את האבטיפוסים של פגיעות חברתית. המדוכאים סובלים מעוול של מערכת מוחצת; היתום איבד את המגן הטבעי של האב בחברה פטריארכלית; האלמנה איבדה את מעמדה החברתי והמשפטי עם מות בעלה. לשלושתם מאפיין משותף: חוסר האונים שלהם אל מול מבנים מבוססים, חוסר היכולת שלהם לטעון לזכויותיהם באמצעים קונבנציונליים. דווקא חוסר האונים הזה הוא שפותח דרך ישירה אל אלוהים.
צדק אלוהי בפעולה
המימד הבסיסי הראשון של הטקסט שלנו נוגע לטבעו של צדק האל, העומד בניגוד רדיקלי לצורות הצדק המושחתות שאנו מכירים בחברות אנושיות. כאשר בן סירא מכריז כי "ה' הוא שופט אשר מראה את עצמו חסר פניות כלפי אנשים", הוא אינו רק מצהיר הצהרה תיאולוגית מופשטת; הוא מכריז על מהפכה בהבנתנו מהו צדק אמיתי.
בעולם העתיק, כמו בחברות רבות בנות זמננו, צדק היה - ועדיין - למכירה. שופטים קיבלו שוחד, העדיפו את חבריהם וקרוביהם, וגזרו פסקי דין המבוססים על המעמד החברתי של הצדדים ולא על אמיתות העובדות. שחיתות זו של מערכת המשפט הייתה אחת התלונות הקבועות ביותר של הנביאים העברים, מעמוס ועד ישעיהו, ממיכה ועד ירמיהו. הם גינו ללא לאות את השופטים ש"מוכרים צדיקים בכסף ועניים בזוג סנדלים".
לנוכח סטייה נרחבת זו, הצהרתו של בן סירא מהדהדת כרעם של תקווה. קיים בית דין שבו התוצאה נקבעת מראש, שבו הכף אינה נוטה לטובת המציע הגבוה ביותר, שבו קולם של החלשים נחשב באותה מידה - ואף יותר - מקולם של החזקים. בית דין זה הוא לב ליבו של אלוהים, הנגיש דרך תפילה. לאמירה זו הייתה - ונשארת גם היום - משמעות חתרנית עמוקה. משמעות הדבר היא שהסדר החברתי הקיים, על ההיררכיות והזכויות שלו, אינו משקף את הסדר האלוהי; משמעות הדבר היא שהאחרונים עלי אדמות יכולים להיות הראשונים במשפטו של אלוהים.
חזון זה של צדק אלוהי כאיזון מחדש בסיסי מוצא הד מיוחד בחוויה הקונקרטית של תפילה. כאשר אדם מדוכא מתפלל, הוא מבצע מעשה של התנגדות רוחנית כנגד העוול המציף אותו. הוא מאשר שמעבר למראה החיצוני, מעבר למבנים החברתיים שמשאירים אותו חסר אונים, קיים כוח עליון שרואה, שומע ודואג. אישור זה אינו בריחה לעולם הבא, ויתור פסיבי על עוול; להיפך, זהו מקור לתקווה המאפשרת לאדם להמשיך להתנגד, לדרוש צדק ולהתמיד למרות מצוקה.
בן סירא מדגיש במיוחד שאלוהים "לא בז לתחינת יתום, ולא לתלונה חוזרת ונשנית של אלמנה". הפועל "לזלזל" הוא קריטי כאן: הוא מתאר את הגישה הרגילה של בעלי הכוח כלפי תלונות החלשים, דרך זו של דחיית תחנוניהם בהינף יד, של התייחסות אליהן כזניחות. אלוהים, לעומת זאת, אינו בז. הוא מתייחס ברצינות למה שבני אדם רואים כחסרי משמעות; הוא מקשיב בתשומת לב למה שבתי המשפט האנושיים דוחים ללא בדיקה. תשומת לב אלוהית זו לפגיעים ביותר חושפת היררכיה של ערכים שונה באופן קיצוני מזו השולטת בחברות שלנו.
צדק אלוהי מרמז גם על ממד זמני מהותי: הוא יופעל. הטקסט מאשר שאלוהים "יגזור משפט לטובת הצדיקים ויעשו צדק". הבטחה זו לצדק עתידי אינה סם שנועד להרדים את המדוכאים בסבלם; זוהי הבטחה המזינה התמדה והתנגדות. הידיעה שהמצב הנוכחי אינו סופי, שהמילה האחרונה אינה שייכת למדכאים, שדמעות היום יימחו מחר, נותנת את הכוח לעמוד איתן אל מול מצוקה. תקווה אסכטולוגית זו מהווה את אחד מעמודי התווך של האמונה המקראית והנוצרית..
התמדה בתפילה
המימד המרכזי השני של טקסטנו נוגע לטבעה של תפילתו של העני ולמאפיין המהותי שלה: התמדה. הדימוי בו משתמש בן סירא הוא בעל כוח פואטי יוצא דופן: "תפילת העני חודרת את העננים; עד שתגיע ליעדה, הוא נשאר ללא נחמה". מטאפורה זו של חציית עננים חושפת כמה היבטים יסודיים של החוויה הרוחנית של המדוכאים.
בדימויים מקראיים, עננים מייצגים לעתים קרובות את המחסום בין העולמות הארציים והשמימיים, בין האנושי לאלוהי. הם מעוררים הן את הקרבה והן את הריחוק של אלוהים: קרוב משום שעננים הם חלק מחוויית השמיים היומיומית שלנו, רחוק משום שהם מסתירים את מה שמעבר. באמירתו שתפילת העניים "עוברת דרך העננים", בן סירא מכריז שלתפילה זו יש כוח מיוחד לגשר על המרחק המפריד בין הארץ לשמים, לחדור את המסך המסתיר את פניו של אלוהים. זוהי קביעה יוצאת דופן: התפילה המגמגמת של העניים, שאולי חסרה רהיטות ונוסחאות מתוחכמות, מגיעה לכס המלכות של אלוהים בצורה ישירה יותר מאשר התפילות המורכבות של בעלי הכוח.
אבל הטקסט לא נעצר בדימוי הראשוני הזה. הוא מוסיף פרט מכריע: "כל עוד זה לא הגיע למטרתו, הוא נשאר חסר נחמה". משפט זה חושף את המימד הקיומי של תפילתו של העני: היא נובעת מצורך אמיתי, דחוף וחיוני. זו אינה תפילת נחמה או שגרה; זוהי צעקה שנקרעת ממנו על ידי מצוקה, תחינה המעסיקה את כל ישותו. "חוסר הנחמה" של העני אינו חולשה אלא כוח: הוא מגלה את האותנטיות של תפילתו, את חוסר האפשרות להסתפק בתשובות שטחיות או בנחמות מלאכותיות. תפילה זו יכולה להיות מרוצה רק על ידי תגובה אמיתית, התערבות אמיתית, צדק אמיתי.
התמדה היא לב ליבה של רוחניות זו של תפילת העניים. בן סירא מדגיש: "הוא מתמיד עד אשר הביט בו העליון, גזור משפט לצדיקים ועשה צדק". התמדה זו אינה עקשנות או עקשנות; זוהי נאמנות לתקווה כנגד כל הסיכויים. זוהי הסירוב להשלים עם הרוע, להסתגל לעוול, לקבל כסופי מצב השולל את כבוד האדם. התמדה זו בתפילה הופכת אפוא למעשה של התנגדות רוחנית, אישור עיקש שהדברים יכולים וחייבים להשתנות.
הכנסייה הקדומה, שנידדה לרדיפות ולקשיים, הרהרה לעומק בתורתו זו של בן סירא. היא מצאה בה מודל לתפילה לזמנים קשים: תפילה שאינה מוותרת, שממשיכה לדפוק על דלת השמיים גם כשהיא נראית סגורה, שמסרבת לשתוק אפילו בשתיקתו לכאורה של אלוהים. רוחניות זו של התמדה מושרשת באמונה שאלוהים תמיד עונה בסופו של דבר, שצדקו תמיד מתגשם בסופו של דבר, גם אם תזמונו מעבר להבנתנו.צרפת הקתולית +4
התמדה בתפילה חושפת גם ממד עמוק של מערכת היחסים עם אלוהים: היא מבטאת אמון. להתמיד בתפילה למרות היעדר תגובה לכאורה, פירושו לאשר שאלוהים קיים, שהוא מקשיב, שאכפת לו, שהוא יפעל בזמנו. זהו מעשה של אמונה שמתעלה על החוויה המיידית של שתיקה או היעדרות. מנקודת מבט זו, ההתמדה עצמה הופכת לצורה של תגובה: על ידי המשך התפילה, האדם העני כבר מקבל משהו מאלוהים, כוח פנימי המונע ממנו להיכנע לייאוש, תקווה שמחזיקה אותו מעמד למרות מצוקה.
בן סירא גם קובע קשר בין איכות התפילה לאיכות השירות הניתן לאלוהים: "מי שעבודתו רצויה לפני אלוהים יתקבל בעין יפה, ותחנונו תגיע לשמים". פסוק זה מרמז שתפילה אותנטית היא חלק ממסגרת רחבה יותר של נאמנות לאלוהים. זוהי אינה טכניקה קסומה להשגת טובות הנאה, אלא ביטוי של מערכת יחסים חיה, הניזונה מקיום התורה, מעשה צדק ודאגה לאחרים. תפילה ש"מגיעה לשמים" היא זו הנובעת מחיים התואמים את הדרישות האלוהיות.
סולידריות עם המדוכאים
המימד החיוני השלישי של הטקסט שלנו נוגע לקריאה המשתמעת לסולידריות עם אלו שאלוהים מקשיב להם באופן מעדיף. אם אלוהים מצדד בעניים, ביתומים, אלמנות ומדוכאים, אזי אלו המעוניינים ללכת עם אלוהים חייבים לעשות את אותו הדבר. היגיון זה עובר לכל אורך התנ"ך ומהווה את אחד הקריטריונים הבסיסיים לאותנטיות של אמונה.
הטקסט של בן סירא מעמת אותנו עם שאלה מטרידה: באיזה צד אנו עומדים? האם אנו בין אלה שתפילתם מתקשה לחדור מבעד לעננים משום שהיא נובעת מחיים המאופיינים באדישות לסבלם של אחרים? או שמא אנו מקבלים את הזדהותנו עם העניים, להפוך את ענייניהם לשלנו, להצטרף לתפילתם? שאלות אלה אינן רטוריות; הן עוסקות בכל קיומנו הנוצרי.
המסורת הקתולית פיתחה תובנה זו תחת השם "אופציה מועדפת לעניים". ביטוי זה, שהפך פופולרי בתאולוגיה הלטינית-אמריקאית ואומץ על ידי המגיסטריום של הכנסייה, מאשר כי על הנוצרים להפוך את סדרי העדיפויות של אלוהים לשלהם. כפי שהדגיש האפיפיור בנדיקטוס ה-16, "האופציה המועדפת לעניים טמונה באמונה הכריסטולוגית באל זה שהפך לעני עבורנו, כדי שנוכל להתעשר בעוניו". אפשרות זו אינה בחירה אידיאולוגית או פוליטית בין אחרות; היא נובעת ישירות מטבעו של אלוהים, המתגלה בכתבי הקודש ומתגלם בישוע המשיח.
סולידריות זו עם המדוכאים חייבת להתבטא באופן קונקרטי בחיינו. ראשית, היא דורשת שינוי בפרספקטיבה: ללמוד לראות את העניים לא כאובייקטים של רחמים או צדקה מתנשאת, אלא כנושאים בעלי זכויות יתר של התגלות אלוהית, כאלו שדרכם אלוהים מדבר אלינו ומאתגר אותנו. שינוי פרספקטיבה זה משנה באופן קיצוני את מערכות היחסים החברתיות שלנו ואת מחויבויותינו. הוא מחייב אותנו להקשיב באמת לעניים, ללמוד מהם, לזהות בהם חוכמה וכבוד שהחברות שלנו מכחישות באופן שיטתי.
סולידריות עם המדוכאים מרמזת, אם כן, על מחויבות לצדק חברתי. איננו יכולים לטעון שאלוהים מקשיב לעניים באופן מעדיף ונשאר אדיש למבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים היוצרים ומנציחים עוני. תפילת העניים החודרים את העננים קוראת לנו לפעול כדי שתפילה זו תמצא מענה לא רק בעולם הבא, אלא גם כאן ועכשיו, בטרנספורמציות קונקרטיות המפחיתות את העוול ומחזירות את הכבוד. כאן פוגש הממד המהורהר של התפילה את הממד הפעיל של מחויבות לצדק.
לסולידריות זו יש גם ממד ליטורגי וקהילתי חשוב. כאשר הכנסייה מתאספת לתפילה, זה חייב להיות המקום שבו קולם של העניים יכול להישמע, שבו דאגותיהם הופכות לדאגות שלנו, שבו תפילתם הופכת לתפילתנו. לעתים קרובות מדי, הליטורגיות שלנו משקפות את דאגותיהם של המעמד הבינוני והגבוה, ומטשטשות את זעקותיהם של המודרים. כנסייה נאמנה למסר של בן סירא תהיה כנסייה שבה תפילת העניים היא מרכזית, שבה לקטנים יש את המילה הראשונה.
לבסוף, סולידריות עם המדוכאים מרמזת על צורה מסוימת של עוני רוחני עבור כל הנוצרים. אפילו אלה שאינם עניים מבחינה חומרית נקראים לטפח גישה פנימית זו של עניים, שמכירים בתלותם המוחלטת באלוהים, שאינם שמים את מבטחם בעושר או בכוח, ושומרים על ליבם חופשי ופתוח. זה מה שישוע מכנה "עניי הרוח" בברכת האושר, נטייה פנימית זו המאפשרת לתפילה לחדור את העננים, יהא מצבנו החברתי אשר יהא.
מָסוֹרֶת
הקטע שלנו מבן סירא סימן עמוקות את המסורת הרוחנית והתיאולוגית של הנצרות, למרות שספר סירא תופס מעמד מיוחד בקאנון המקראי. אבות הכנסייה, בעודם מודעים לוויכוחים סביב הקאנוניות של ספר זה, ציטטו אותו והרהרו בו בהרחבה, מתוך הכרה בחוכמתו הרוחנית העמוקה.
הקדוש ציפריאן מקרתגו, במאה ה-3, ציטט באופן קבוע את ספר סירא בכתביו, וראה בו מקור אותנטי להוראה על החיים הנוצריים. נוהג זה היה נפוץ בקרב האבות הלטיניים, שהבחינו בין "קאנון האמונה" (ספרים שסמכותם הוכרה באופן אוניברסלי) לבין "קאנון הקריאה הכנסייתית" (ספרים שימושיים להוראה רוחנית). ספר סירא השתייך בבירור לקטגוריה השנייה הזו, ותורתו על תפילת העניים הדהדה במיוחד בקהילות נוצריות שעמדו בפני רדיפות ואי צדק.
רבנוס מאורוס, הבישוף של מיינץ במאה ה-9, חיבר את הפרשנות הנוצרית השיטתית הראשונה על ספר סירא. בגישתו המחנכת, הוא הדגיש כיצד תורתו של סירא בישרה והכינה את התגלות הבשורה. עבורו, נושא תפילת העניים מצא את מימושו בתורתו של ישוע על האושר ובזיהויו שלו עם העניים והמודרים.
המסורת הרוחנית של ימי הביניים פיתחה תאולוגיה עשירה של תפילת העניים. מסדרי הקבצנים, פרנציסקאנים ודומיניקנים בפרט, הפכו את העוני האוונגליסטי ללב הכריזמה שלהם. פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, שאימץ את גבירת העוני, גילה מחדש באופן אינטואיטיבי את תורתו של בן סירא: דווקא בהתכחשות עצמית מרצון, בהזדהות עם הקטנים שבינינו, התפילה רוכשת את כוחה הגדול ביותר לחדור את העננים ולהגיע ללב האל.
הרוחניות של מחרוזת התפילה, "תפילת העניים" המובהקת הזו, מרחיבה גם את מסורת ספר סירא. מחרוזת התפילה, פשוטה, חוזרת ונגישה לכולם ללא צורך בידע תיאולוגי, מאפשרת לענווים להתאחד עם מרים בהרהורה על סודות הישועה. תפילה פופולרית זו, כה אהובה על אנשים רגילים, חולים ואלה חסרי אוצר מילים מלומד, מעידה על האמת שכבר הכריז בן סירא: אלוהים מקשיב ביתר קלות לתפילות פשוטות הנובעות מלב כן מאשר לשיחות תיאולוגיות מתוחכמות.
המסורת הליטורגית הקתולית שילבה את הקטע שלנו בספר הלימוד של יום ראשון, ומציעה אותו באופן קבוע למאמינים להרהור עליו. נוכחות ליטורגית זו מבטיחה שתורתו של בן סירא תמשיך להזין את המצפון הנוצרי, ומזכירה לכנסייה שעליה לשמור את עיניה נעוצות בעניים אם היא רוצה להישאר נאמנה לאדונה.
לאחרונה, המגיסטריום האפיפיורי הדגיש במפורש טקסט זה. האפיפיור פרנציסקוס, במסר שלו ליום העולמי השמיני לעניים בשנת 2024, הציב במרכזו פסוק דומה לשלנו: "תפילת העניים עולה אל אלוהים". במסר זה, האפיפיור מגלה את כל ההשלכות הכנסייתיות והרוחניות של תורתו של בן סירא, ומתעקש כי "העניים תופסים מקום מועדף בלב אלוהים". הוא אף מרחיק לכת עד כדי ציטוט פסוק שלא נכלל בקטע שלנו אך מאיר בעוצמה את משמעותו: "הלא דמעות אלמנה יורדות על לחי אלוהים?" (סירא לה:18). תמונה מרגשת זו חושפת את המידה שבה אלוהים מזדהה עם סבלם של העניים, עד כדי כך שהוא מושפע מהם בעצם ישותו.
התעקשותו של האפיפיור פרנציסקוס עולה בקנה אחד עם כל ההוראה החברתית של הכנסייה שפותחה מאז המאה ה-19. "האפשרות המועדפת לעניים", שאושרה על ידי הבישופים של אמריקה הלטינית ואומצה על ידי הכנסייה האוניברסלית, מוצאת את אחד משורשיה המקראיים העמוקים ביותר בספר סירא. הוא מאשר שהכנסייה יכולה להיות נאמנה לבשורה רק על ידי הצטרפות נחרצת לעניים והמדוכאים, לא מתוך פילנתרופיה או אידיאולוגיה, אלא מתוך נאמנות לאלוהים ששומע את תפילותיהם באופן מועדף.
מֶדִיטָצִיָה
כיצד נוכל לתרגם את כוחו הטרנספורמטיבי של מסר מקראי זה לחיינו היומיומיים? הנה כמה הצעות קונקרטיות ליישום תורתו של בן סירא על תפילת העניים.
צעד ראשון: טיפוח עוני פנימי. התחילו כל זמן תפילה במעשה של ענווה, תוך הכרה בפני אלוהים בעוניכם הבסיסי, בתלותכם המוחלטת בו. יהיו אשר יהיו משאביכם החומריים, היכנסו למצבם הפנימי של עניים שאין להם מה להציע מלבד ליבם הפתוח וצורכם. גישה רוחנית זו מאפשרת לתפילתכם לחדור מבעד לעננים.
צעד שני: תרגול התמדה בהתערבות. זהה מצב של עוול שמשפיע עליך במיוחד - מקומי, לאומי או בינלאומי. התחייב להתפלל למען מטרה זו מדי יום, בעקשנותם של העניים ש"מתמידים עד אשר יביט עליו העליון". שמור על כוונה זו נוכחת בתפילתך גם כאשר נראה כי לא מתרחש שינוי נראה לעין.
צעד שלישי: להקשיב באמת לעניים. חפשו הזדמנויות קונקרטיות לפגוש אנשים שחווים עוני או נידוי. אבל אל תגבילו את עצמכם למעשי צדקה; התחייבו להקשיב באמת לסיפורים שלהם, לדאגות שלהם, לתפיסת עולמם. תנו למילים שלהם לשנות את תפילתכם ואת סדרי העדיפויות שלכם.
שלב רביעי: פשטו את התפילה שלכם. כמו תפילת העניים, נטולת רהיטות מתוחכמת אך מלאת אותנטיות, פשטו את נוסחאות התפילה שלכם. העדיפו מילים פשוטות, זעקות נוגעות ללב ושתיקות משמעותיות, במקום חיבורים תיאולוגיים ארוכים. גלו מחדש את כוחן של תפילות מסורתיות, הנגישות לכולם, כמו תפילת האדון או תפילת ברכה למריה.ו
צעד חמישי: הקדיש את חייך לצדק. תפילת העניים אינה יכולה להישאר מבודדת ממחויבות קונקרטית לצדק. זהו פעולה ספציפית - התנדבות בארגון, תמיכה במטרה, שינוי הרגלי הצריכה שלכם - שמדגימה את הסולידריות שלכם עם המדוכאים. צרו קשר מפורש בין פעולה זו לתפילתכם.
צעד שישי: הרהור על אובייקטיביות אלוהית. בחן באופן קבוע את הדעות הקדומות והעדפותיך. את מי אתה מעדיף במערכות היחסים שלך, את תשומת הלב שלך, את הנדיבות שלך? בקש מאלוהים לשנות את נקודת המבט שלך כך שתדמה יותר לשלו, אשר "אינה מעדיפה את העניים".
צעד שביעי: יצירת מרחבי תפילה מכילים. אם יש לכם אחריות בקהילת הכנסייה שלכם, פעלו על מנת להבטיח שהליטורגיה וזמני התפילה ישקפו באמת את דאגותיהם של העניים. הזמינו אנשים מרקעים מגוונים לדבר, לגבש כוונות תפילה ולשתף את חוויותיהם הרוחניות. הפכו את הקהילה שלכם למקום שבו קולותיהם של המודרים באמת יישמעו.
מהפכה רוחנית וחברתית
הרהורנו על הקטע מבן סירא מוביל אותנו להבנה רדיקלית: תפילה אינה פעילות אדוקה המנתקת אותנו ממציאות חברתית; להיפך, היא מקור לכוח טרנספורמטיבי המסוגל להפוך את הסדר הקיים. כאשר אלוהים מאשר שהוא מקשיב באופן מועדף לתפילת העניים, הוא מכריז על מהפכה הנוגעת גם לשמים וגם לארץ.
מהפכה זו מתחילה בליבנו. היא קוראת לנו להזדהות עם העניים, לאמץ את מטרותיהם, להצטרף לתפילתם העולה מעל העננים. אך היא לא יכולה לעצור שם: היא חייבת להתפתח בבחירות חיינו, במחויבויות החברתיות שלנו, במאבקינו לצדק. תפילת העניים העולה לאלוהים חייבת לרדת חזרה אל הארץ בצורת פעולות קונקרטיות המשנות את מבני הדיכוי.
המסר של בן סירא מהדהד בדחיפות מיוחדת בעולמנו העכשווי, המאופיין באי-שוויון גובר. לנוכח אדישות נרחבת לסבלם של הפגיעים ביותר, מערכות כלכליות הדוחקות את החלשים, ועוולות מבניות מתמשכות, האישור שאלוהים שומע את תפילת העניים מהווה מילה של התנגדות ותקווה. הוא מבטיח לנו שהמצב הנוכחי אינו קבוע, שצדק האל ינצח בסופו של דבר.
אך הבטחה זו אינה פוטרת אותנו מפעולה; להיפך, היא מחייבת אותנו לפעול. הידיעה שאלוהים עומד לצד המדוכאים מחייבת אותנו לעשות את אותו הדבר, להפוך לכלי צדקו, תגובות קונקרטיות לתפילותיהם של העניים הקמים אליו. אנו נקראים להיות הידיים שבהן אלוהים מנגב דמעות, הקול שבו הוא מכריז את דינו לטובת הצדיקים, העוצמה שבה הוא עושה צדק למדוכאים.
ייעוד זה דורש התנצרות עמוקה. הוא דורש מאיתנו לוותר על הזכויות הלא צודקות שאנו עשויים ליהנות מהן, להטיל ספק באורח חיינו התורם לניצול הפגיעים ביותר, להסיט את תשומת ליבנו מדאגותינו הנוחות ולאפשר לעצמנו להתמודד עם זעקותיהם של העניים. זוהי דרך תובענית, אך היא היחידה המאפשרת לנו ללכת באמת עם אלוהים הנגלה בכתובים.
דימוי התפילה החודרת לעננים מזמין אותנו בסופו של דבר לתקווה. ברגעים שבהם הכל נראה אבוד, שבהם נראה כי חוסר הצדק ניצח באופן סופי, שבהם נראות תפילותינו אבודות בדממה, בן סירא מבטיח לנו שתפילה אותנטית, זו הנובעת מלב שבור מעוול, תמיד מגיעה למטרתה. היא חודרת לעננים, חוצה מרחקים, נוגעת בלב אלוהים ומעוררת את תגובתו. הבטחה זו אינה נאיביות; זוהי אמונה באל ש"לא יתעכב" וש"יישאר חסר סבלנות" עד שייעשה הצדק במלואו.
מי ייתן וניהפוך עצמנו למתפללים מתמידים, קולות המצטרפים לסימפוניה הגדולה של תפילות מהעניים העולים אל אלוהים לאורך הדורות. מי ייתן שגם נהיה כלים של התגובה האלוהית, ידיים ורגליים המתרגמות להיסטוריה האנושית את צדק האל וחמלתו כלפי הפגיעים ביותר. זהו ייעודנו כנוצרים, יורשי מסורתו של בן סירא ותלמידי המשיח שהפכו לעניים כדי שנוכל להתעשר בעוניו.
מַעֲשִׂי
בדקו את עיניכם מדי יום התמקדו באנשים החיים בעוני שאתם נתקלים בהם, ובקשו מאלוהים להפוך את הדעות הקדומות שלכם להכרה בכבודם ובקרבתם המיוחדת אליו.
הקדישו חמש דקות בכל יום לתפילה מתמשכת של התחינה למצב ספציפי של עוול, תוך שאיבת השראה מנכישונם של העניים המתפללים עד שאלוהים יעשה צדק.
קרא והרהר על קטע מהתנ"ך בכל שבוע. על צדק חברתי והאפשרות לעניים (נביאים, בשורות, איגרות), ומאפשרים לדבר לאתגר את בחירות חייך וסדרי העדיפויות שלך.
התחייבו לפחות לפעולה קונקרטית אחת בכל חודש בסולידריות עם האנשים הפגיעים בקהילה שלכם, הפכו את המחויבות הזו להרחבה טבעית של תפילתכם.
תרגול פשטות מרצון בתחום כלשהו בחייך (אוכל, ביגוד, פנאי) לטפח את העוני הפנימי הזה המאפשר לתפילה לחדור את העננים.
חפשו באופן פעיל את המפגש עם אנשים מרקעים חברתיים שונים, יצירת מרחבים לדיאלוג והקשבה הדדית שמעשירים את הבנתכם את המציאות ומזינים את תפילתכם.
שלבו זאת בתפילה האישית והקהילתית שלכם כוונות ספציפיות ליתומים, אלמנות ומדוכאים של זמננו, תוך ציון מפורש של מצבים של עוול הדורשים התערבות אלוהית.
הפניות
ספר בן סירא החכם, פרק 35, פסוקים 15b-17, 20-22a, תרגום ליטורגי לצרפתית, טקסט מקור והקשר של חיבור במאה ה-2 לפני הספירה בירושלים.
האפיפיור פרנציסקוס, מסר ליום העניים העולמי השמיני (2024), "תפילת עניים עולה אל אלוהים", מדיטציה עכשווית של מאסטרים בנושא בן סירא.
מסורת פטריסטית, בעיקר הקדוש ציפריאן מקרתגו (המאה ה-3) ורבנוס מאורוס (המאה ה-9), הפרשנים הנוצרים הראשונים על סיראך מנקודת מבט של בנייה רוחנית.
הדוקטרינה החברתית של הכנסייה הקתולית, הוראה על האפשרות המועדפת לעניים, שפותחה מאז המאה ה-19 ועוסקה באופן רשמי על ידי המגיסטריום הלטינו-אמריקאי והאוניברסלי.
בנדיקטוס ה-16, הרהורים על היסוד הכריסטולוגי של הבחירה לעניים ושורשיה באמונה באל שהפך לעני במשיח.
צ'ארלס מופסיק (מְתוּרגְמָן), חוכמתו של בן סירא, תרגום מלא של הקטעים העבריים עם מבוא היסטורי ופילולוגי, המציג את ההקשר המזרחי והים תיכוני של ספרי החוכמה.
פנקראטיוס סי. בינטס (עורך), פרסום כתבי היד העבריים של סירא (1997) ומשאבי צילום הזמינים באתר bensira.org לצורך המחקר המדעי של הטקסט המקורי.גלילה.מסורות תנ"ך+1
ליטורגיה קתולית, שילוב הקטע מבן סירא לתוך לקט יום ראשון של הזמן הרגיל, תוך הבטחת מדיטציה קבועה עליו על ידי קהילות נוצריות.
