האם תהיתם פעם למה אנחנו מחכים? לא רק מחכים בתור או מקווים לקידום, אלא באמת לחכות ל משהו שמשנה הכל. הִתגַלוּת כריסטיאן מזמין אותנו לגלות מחדש את האמנות הנשכחת הזו: הפיכת ההמתנה למסע פנימי, תקווה מעורפלת לציפייה קונקרטית.
בעולם רווי בהבטחות לאושר מיידי, הִתגַלוּת זה מציג פרדוקס: קבלה של העובדה שאנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר כדי להיפתח לבלתי צפוי. עונה ליטורגית זו מחברת אותנו מחדש לחוכמה עתיקת יומין שהועברה על ידי הנביאים, ובו בזמן חושפת את תקוות השווא שמתישות אותנו.
נביאי האדוונט: תקווה מושרשת במציאות
שליחים לזמנים קשים
ישעיהו, מיכה, ירמיהו, יוחנן המטביל: שמות אלה מהדהדים בחגיגותינו הִתגַלוּת. אבל מי היו הנביאים האלה באמת? לא מגידי עתידות או סוחרי חלומות. הם דיברו אל עמים נבחן, מפוזר, מיואש. ההקשר שלהם? גלות, פלישה, חורבן בית המקדש, אובדן הזהות הלאומית.
קחו לדוגמה את ישעיהו. הוא מתנבא בעוד אשור מאיים על ירושלים. עמו חי בפחד מתמיד. מיכה צופה בעוולות החברתיות הקורעות את ישראל לגזרים. ירמיהו מכריז על נפילת ירושלים לאנשים המסרבים להקשיב. יוחנן המטביל מטיף במדבר, הן באופן מילולי והן באופן רוחני, לדור תחת כיבוש רומי.
אף אחד מהם לא הציע תקווה מופשטת או חשיבה קסומה. המסר שלהם? אחד נוֹכְחוּת זה עמד להגיע. משיח. שיקום. אבל לא כפי שמישהו דמיין.
יוחנן המטביל: נביא האבדון או נביא התקווה?
ז'אן-בפטיסט מרתק. לבוש בשיער גמלים, אוכל חגבים, צועק "« לְהִתְחַרֵט "!" במדבר. ידידותי? לא ממש. נביא האבדון? מפתה לחשוב כך.
עם זאת, התבוננו מקרוב. עולמו הולך קריסה. ירושלים יהיה נכבש על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בית המקדש היה אמור להיהרס. האם הוא טעה? לא. הוא צדק.
אבל הנה המפתח: ההרס הזה ייצור את העולם הנוצרי, עתיד מזהיר. ז'אן הכריזה על סוף כדי להתכונן להתחלה. כמו מנתח שחייב לחתוך כדי להחלים.
עולמו הקסום לא היה עולמו של אל שפותר את כל בעיותינו כמו איש תחזוקה קוסמי. זה היה עולמו של אל שהופך את חורבותינו ליסודות.
ההבטחה האלוהית: קונקרטית, לא מופשטת
הנביאים לא עסקו בפוזיטיביזם קליל. ישעיהו מדבר על "נצר אשר יצמח מגדם ישי" - דימוי של לידה מחדש לאחר הכריתה, לא היעדר סבל. הוא מכריז על "אור על עם ההולך בחושך" - תחילה תוך הכרה בחושך.
מיכה מתנבא ש בית לחם, "קטנים מדי בין שבטי יהודה", יתגלה מנהיג ישראל. קטנות הופכת למקור לגדולה.
זֶה דבר נבואי זה נקרא ההבטחה האלוהית. לא משאלה אדוקה, אלא התחייבות מצד אלוהים בהיסטוריה האמיתית. הנביאים קראו ל... המרה של המבט לראות את זרעי הישועה במקום שבו הכל נראה אבוד.
דמיינו לעצמכם. אתם בגלות בבבל. ארצכם חרבה, ביתכם חרב. וירמיהו כותב לכם: "יש לי תוכניות לשגשוגכם ולא לאסון, תוכניות לתת לכם תקווה ועתיד".ג'וניור 29, 11) טירוף? לא. אמונה.
תעתועים של תקווה מודרנית
קידמה: הנביא המאוכזב של הנאורות
תקוות רבות נתלו בקדמה. פילוסופים של תקופת הנאורות הכריזו כי המדע וההיגיון ימחקו את העוני, יסיימו סכסוכים ויבטלו את אי השוויון. העתיד יהיה בהכרח טוב יותר מהעבר.
אמונה זו עיצבה שתי מאות שנים של מחשבה מערבית. אבל הביטו סביבכם. האם מלחמות נעלמו? עוֹנִי עוולות? המאה ה-20, המאה של הקדמה המדעית המרבית, הייתה גם המאה של טוטליטריות, השואה, רצח עם ומלחמות עולם.
הקידמה הטכנולוגית לא הביאה לקידמה המוסרית המובטחת. יש לנו סמארטפונים מדהימים ובדידות תהומית. אנחנו יכולים לתקשר באופן מיידי עם כל העולם, אבל אנחנו כבר לא יודעים איך לדבר עם השכן שלנו.
מדע וטכנולוגיה: המושיעים החדשים?
כיום, תקווה זו ממוחזרת. מדע ו טֶכנוֹלוֹגִיָה, הם אומרים שהם יצליחו לשלוט ולשפר הכל. לִיבֵּרָלִיוּת הכלכלה מבטיחה שגשוג לכולם באמצעות שוק חופשי. טרנסהומניזם זה מבשר על סוף המחלה, על ההזדקנות, אולי על המוות עצמו.
בואו נהיה ברורים: מדע ו טֶכנוֹלוֹגִיָה הם פלאים. הם חיסלו מחלות, הקלו על החיים והרחיבו את אופקינו. אבל האם הם יכולים לענות על השאלות המהותיות? מהם חיים טובים? כיצד נוכל באמת לאהוב? מה עלינו לעשות עם התמותה שלנו?
דוגמה קונקרטית: אתה יכול לקבל את הטוב ביותר בינה מלאכותית כדי לייעל את לוח הזמנים שלך, אבל זה לא יגיד לך אם אתה מבלה את זמנך עם האנשים הנכונים.
אושר כהיעדר סבל
זהו רעיון ישן שאושר הוא שלווה ומורכב מכך שהסבל לא ימשיך להתקיים. סטוֹאִיוּת פילוסופיה עתיקה לימדה אטרקסיה - היעדר הפרעה. בודהיזם שואף לנירוונה - הכחדת התשוקה ולכן גם הסבל.
אצילי? כן. שלם? נתון לויכוח. חזון זה הופך את החיים לבעיה שיש לפתור, את הקיום לכאב שיש להקהות. אבל שִׂמְחָה הנצרות אינה היעדר סבל. היא יכולה להתקיים בו יחד איתו.
תחשבו על אם יולדת. הכאב אמיתי, עז. ובכל זאת, כשהיא מחזיקה את ילדה, היא אומרת לעתים קרובות, "הייתי עושה את הכל שוב." למה? כי חלק מהסבל הוא פּוֹרֶה. הם יוצרים, משנים ומביאים משהו חדש.
מלכודת המטריאליזם
החוכמה הרווחת גורסת שרכוש חומרי מביא עונג ו... שָׁלוֹם. יותר כסף = יותר אושר. יותר רכוש = יותר ביטחון. יותר נוחות = יותר סיפוק.
באמת? כמה אנשים עשירים אינם מרוצים? כמה ידוענים עם כל נוחות אפשרית שוקעים בדיכאון? התאבדות משפיעה על מדינות עשירות באותה מידה (לפעמים יותר) מאשר על מדינות עניות.
המטריאליזם מציע הבטחה פשוטה: "תקנו את זה, תהיו מרוצים." אבל זוהי הבטחה באשראי שלעולם לא מוחזרת. תמיד יש מוצר חדש, תשוקה חדשה, צורך חדש.
אהבה רומנטית: אושר זוגי מובטח?
ואהבה רומנטית היא כביכול הדבר היחיד שמבטיח אושר זוגי. אמונה מודרנית זו חזקה. מצאו את "הנפש התאומה" שלכם, חוו אהבה ממבט ראשון, ותחיו באושר ועושר עד עצם הימים.
התוצאה? ציפיות בלתי אפשריות. גירושים כשהתשוקה דועכת. חיפוש מתמיד אחר בן/בת הזוג "המושלם" שאינו קיים. אהבה אמיתית אינה מצב קבוע של אופוריה רומנטית. זוהי בחירה יומיומית, מחויבות, תהליך סבלני של בנייה.
שאלו זוגות שנישאו 50 שנה. הם לא ידברו על פרפרים נצחיים בבטן. הם ידברו על נאמנות בזמנים קשים, סליחה חוזרת ונשנית וצמיחה הדדית.
אז איפה נביאי האמת?
לנוכח תקוות שווא אלו, תהילים ד' מציג את השאלה הנכונה: «מי יראה לנו אושר?» (תהילים ד':ו')
תשובת המשורר: רק ה' "יַשְׂאֵר אוֹר פָּנָיו עָלֵינוּ, שָׂמְחָה יִשְׂמֵחַ בְּלִבֵּנוּ... וְיַסְכִּינוֹ בְּמָטַחַת".«
לא נוסחת קסם. מערכת יחסים. לא רכוש. נוכחות. לא משהו שיהיה לך. ישות.
אמנות ההמתנה: הפיכת ההמתנה לפרי
הגדרה מחדש של תקווה
מהי ההגדרה האמיתית של תקווה נוצרית? לא אופטימיות נאיבית, החיוך הכפוי הזה שמכחיש את הבעיות. לא פוזיטיביזם נאיבי שטוען ש"הכל יהיה בסדר" בלי סיבה.
התקווה היא ה אומץ ובטחון באלוהים, אמן ההיסטוריה והלבבות. זוהי אמונה שאלוהים פועל גם כשאנחנו לא רואים כלום. זוהי החזקה מעמד כשנדמה שהכל קורס.
בואו ניקח דוגמה עכשווית. "לא היו הרבה אנשים במעון היום של בית לחם "הם יהיו המונים בירושלים!" היגיון זה של הבשורה הופך את חרדותינו.
האם חסרים לכם כמרים בקהילה שלכם? "יש מספיק עבור שארית המאמינים הקטנה שאנחנו, ויהיו חדשים עבור המאמינים הרבים של מחר." התקווה אינה מתכחשת למציאות הנוכחית; היא קוראת אותה בעיני אלוהים.
עזבו את האלים השקריים
תקווה דורשת ויתור. הבה נטוש את התקווה באדם ובנבואותיו, ניכנע למשיח ונתנער מאלי כזב.
אילו אלים כוזבים? אל הקידמה הבלתי נמנעת. אל ה טֶכנוֹלוֹגִיָה מושיע. זה של חומרנות מרגיעה. זה של אהבה רומנטית מצילה. זה של נחמה מתמדת.
אלה אינם דברים רעים כשלעצמם. אבל כשהם מוקמים כמוחלטים, כמקורות משמעות אולטימטיביים, הם הופכים לאלילים שמאכזבים.
הימנעו ממלכודות הפיתוי
לנוכח הקשיים, אורבות להם מספר פיתויים:
נוסטלגיה משתקת. יש כאלה שהיו רוצים לחזור לעבר, להתפנק בתענוגות הנוסטלגיה שמסתירה את רעל הייאוש. "פעם הדברים היו טובים יותר." באמת? או שאנחנו עושים אידיאליזציה של עבר שהיו לו בעיות משלו?
נוסטלגיה מסתכלת אחורה. תקווה מסתכלת קדימה. נוסטלגיה אומרת, "בואו נמצא את מה שאיבדנו". תקווה אומרת, "בואו נקבל בברכה את מה שעתיד לבוא".«
אלימות תגובתית. כמו פטרוס בגת שמנים, ששלף את חרבו וכרת את אוזנו של עבדו של הכהן הגדול, יש הדוגלים באלימות החרב. אך ישוע החזיר את האוזן למקומה ואמר לפטרוס: "החזיר את חרבך למקומה".«
אלימות תגובתית נובעת מפחד. תקווה נובעת מאמונה. אלימות מבקשת לכפות. תקווה מציעה פתרונות.
קורבנות של רחמים עצמיים. אחרים משחקים את הקורבן וחולמים על מות קדושים, כדי להזיז את האויב, אבל הרוע לא יכול להיות הלגיטימציה שלנו..
להתענג על תפקיד הקורבן פירושו לתת לרשע כוח שאינו ראוי לו. התקווה הנוצרית אינה מכחישה את מציאות הרדיפה, אך היא מסרבת להגדיר אותה.
המתנה כמרחב פורה
המתנה נחווית לעתים קרובות כ... תִסכּוּל. את מחכה לתשובה רפואית. את מחכה שילדך ימצא את דרכו. את מחכה שמערכת יחסים תתוקן. את מחכה להבין את משמעות חייך.
הִתגַלוּת מציע דרך נוספת להבין ציפיות: א. מרחב פורה, מקום של טרנספורמציה, רחם שמכין חיים.
חשבו על זרע שתול. הוא מחכה באדמה. שום דבר אינו נראה לעין. אבל הכל קורה. שורשים נוצרים, הגבעול מתכונן, החיים מתארגנים. ההמתנה אינה ריקה. היא מלאה בפעילות בלתי נראית.
כשאנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו לא יכולים לשלוט על הכל, נפתח בתוכנו מרחב עבור קבלת פנים לבלתי צפוי. זה בדיוק מה שהוא חווה. נָשׂוּי בבשורה, היא לא שולטת. היא מקבלת. "אני עבד ה'; יהי לי כדברך."«
להישאר פתוח
התקווה הופכת אז למחווה של להישאר פתוח, בלי לדעת בדיוק מה יקרה. אין ערבויות. אין תוכנית מפורטת. רק אמון.
מדובר בהכנה פנימית לקבל את פני משהו חדש, לאפשר לרצון להתבגר בתוכו., לא שיהיה, אלא להיות יותר.
שימו לב להבדל:
- יותר = רכישת דברים חיצוניים
- להיות יותר = לשנות את עצמך מבפנים
הִתגַלוּת זה מזמין אותנו לשאלה השנייה. לא "מה אקבל בחג המולד?" אלא "למי אהפוך כדי לקבל את פני ישו?"«
הדוגמה של האישה ההרה
אישה בהריון אולי עסוקה אך לא טרודה, מוכנה לסבול אך לתת חיים.
זהו דימוי עוצמתי של תקווה. אישה בהריון חיה בציפייה. היא יודעת שהלידה מתקרבת. היא יודעת שזה יהיה כואב. אבל היא לא משותקת מפחד. למה?
כי לסבל הזה יש משמעות. הוא מוביל לחיים. זה לא אבסורד. זה פורה.
כְּמוֹ כֵן, הִתגַלוּת זה מכין אותנו ל"לידה" רוחנית. אולי יהיו כאבי גדילה, קורבנות, לילות אפלים. אבל כל זה מכין אותנו ללידה.
מחכים עם מרים ויוסף
בואו נחכה עם נָשׂוּי ויוסף, הילד הזה שתכונותיו הידועות היחידות הן מינו ושמו, כמו כל ההורים עלי אדמות.
זה נפלא כשחושבים על זה. נָשׂוּי ישוע ויוסף נמצאים במצב רגיל למדי במובנים מסוימים. הם מצפים לתינוק. הם יודעים את מינו (בן). הם יודעים את שמו (ישוע). אבל הם לא יודעים איך הוא ייראה, איך הוא יגדל, או מה תהיה אישיותו.
אוּלָם, בתוך עולם שלא הכיר אותה, הם היו מיושבים על ידי הבטחה קדושה!
אין אורות בהירים בשמיים עבור אנשי נצרת. אין הכרזות פומביות. רק שני אנשים רגילים הנושאים את יוצא הדופן בסוד ליבם.
אולי זו מהות התקווה הנוצרית: להביא את היוצא דופן אל תוך היומיומי. לחיות תחת הבטחה שהעולם עדיין לא ראה.
הדימויים הנבואיים הגדולים
הִתגַלוּת מציע לנו דימויים נבואיים עוצמתיים:
הענף שנובט. מן הגדם הכרת, לכאורה מת, צומח ענף חדש. החיים לא נגמרו. הם מתחדשים.
אור על העם שהלך בחושך. להכיר בחושך, אבל להכריז על האור. לא "בואו נעמיד פנים שהכל בסדר", אלא "אור מגיע".
שָׁלוֹם משיחי שייבנה. לא שלום מוכן מראש, שנפל מהשמיים. שלום שיש לבנות, פרויקט משותף, מחויבות קולקטיבית.
תמונות אלו מזמינות המרה של המבט לראות את זרעי הישועה במקום שבו הכל נראה אבוד. זוהי אמנות הנביא. זוהי אמנות התקווה.
אתגר להיום
האם אתה רואה יותר מדי מוסלמים סביבך ואתה מודאג? תפנית נבואית: "הם כאן כדי לגלות את המשיח שנציג בפניהם וייתכן שהם הנביאים החדשים!"«
לא נאיביות. תקווה. לא הכחשה של מתחים אמיתיים. חזון שעבר שינוי באמונה.
התקווה הנוצרית אינה עוצמת את עיניה בפני אתגרים. היא מסתכלת עליהם בעיני ישו. היא רואה הזדמנויות במקום שבו אחרים רואים איומים. היא רואה אחים ואחיות במקום שבו אחרים רואים זרים.
ההמתנה השתנתה
אמנות ההמתנה היא להפוך את ההמתנה למסע פנימי. לא לסבול באופן פסיבי. לא לדאוג בטירוף. אלא לחיות באופן פעיל את זמן ההמתנה.
מבחינה מעשית, איך?
- חבק את המסתורין. אתה לא יודע הכל. זה נורמלי. זה אנושי. זה אפילו הכרחי כדי שיהיה לאלוהים מרחב לפעול.
- טפחו את התשוקה. לא התאווה לנצח. הרצון העמוק להיות יותר כמו ישו, יותר אוהב, יותר חופשי, יותר חי.
- חיה בהווה. המתנה אינה סוגריים ריקים בין "עכשיו" ל"סוף סוף". זוהי תקופה עשירה, מקום של צמיחה, מעבדה של אמונה.
- הישארו פתוחים. אלוהים מגיע לעתים קרובות בדרכים בלתי צפויות. צפו להיות מופתעים. התכוננו לקבל את הבלתי צפוי.
- אֵמוּן. אפילו בחושך. אפילו כשאתה לא מבין. אפילו כשדברים לא הולכים כמו שרצית.
הִתגַלוּת זוהי לא רק תקופה של הכנה לחג המולד, כמו הכנה לחג. זהו בית ספר של תקווה, למידה של המתנה פורייה, חניכה אל תוך תעלומת ההבטחה האלוהית.
בעולם רווי תקוות שווא - קידמה שמאכזבת, טֶכנוֹלוֹגִיָה מה שלא מושיע, חומרנות שלא מרגיעה, אהבה רומנטית שלא מספיקה – הִתגַלוּת מחבר אותנו מחדש למקור האמיתי.
מקור זה הוא אמונה באל העוסק בהיסטוריה, המקיים את הבטחותיו, המוציא חיים מן המוות, אור מן החושך, תקווה מייאוש.
הנביאים הראו לנו זאת. יוחנן המטביל צעק לנו זאת. נָשׂוּי ויוסף גילם זאת עבורנו. כעת תלוי בנו לחיות את התקווה הזו, לתת לה להפוך את הציפייה שלנו למסע פנימי, את התסכול שלנו לפרי, את הפחד שלנו לביטחון.
כי הנה הסוד של הִתגַלוּת לא אנחנו מחכים לאלוהים. אלוהים הוא זה שמחכה שנפתח לו את הדלת. הוא דופק. הוא מחכה. הוא מקווה. הוא בוטח בנו שנקבל אותו בברכה.
אז, בחג ההסתגלות הזה, שאלו את עצמכם את השאלה הזו: מה צריך "להיוולד" בתוככם? איזו התחדשות נובטת בסוד ליבכם? איזו הבטחה אתם נושאים בתוככם שהעולם סביבכם עדיין לא יכול לראות?
ההמתנה אינה ריקה. היא מלאה בחיים שמתכונן. כמו נָשׂוּי, תן לזה לשנות אותך. כמו יוסף, החזק חזק בספק. כמו הנביאים, שמור את עיניך נעוצות בהבטחה.
המשיח מגיע. הוא כבר כאן. הוא יבוא שוב. בין שלוש הבואות הללו, הִתגַלוּת מלמד אותנו לחכות אחרת: לא על ידי ספירת הימים, אלא על ידי כך שמאפשרים לימים לספור אותנו, לעצב אותנו, להכין אותנו לקבל את פני האחר המלא אל תוך השגרה של חיינו.
אדוונט שמח. תהנו מההמתנה!
